כמו לא עברו חודשים מאז
אני שומעת שוב את אותם הצלילים
ברוח של אז באותה ארץ רחוקה
עם הגשם ההוא שהפיח בי חיים
ונדמה היה לי שזהו גן העדן
המיוחדות שם, הדליקה בי אש
רקדנו באותו הערב בחדר
רקדנו, לשיר צעקה לוחש
לילה חסר ירח
מילא את החלון
סדינים חדשים
שטיח יפה, ארון
אותו ריח זכרונות שעטית עליך
היה בו מעבר למה שיכולתי לספוג
והבדידות של עכשיו המסבירה לי אודותיך
גורמת לי כעת - לשקוט, לערוג
ובצלילי המים החלו כאבים
ואתה כאילו מנסה למנוע
ובזחילה איטית של גופות מתים
הגעתי למשכב, לא יכולתי לנוע

נפלתי, נדמה לי לשינה ארוכה
נדמה היה, שינה מתוקה
והתעוררתי, נדמה לי, בשעה משונה
נדמה היה, כאילו דבר לא קרה

והסתו של המחר לא אחר מלבוא
המקום ההוא כל כך בער בי
היופי שראינו עורר בי אור
מושלם היה שם - כך היה נדמה לי
אותו בוקר יפה, היה בו משהו נסתר
ידעתי, אך שתקתי - היה כבר מאוחר
אותו ערב ארור, היה בו משהו מנוכר
ידעת, לא אמרת - כי הגיע המחר
הרוח של אז באותה ארץ רחוקה
עם טיפת הגשם ואותה השתיקה
עם הלהבה ההיא שנבערה ונדלקה
עוררו אותי מהמציאות הרחוקה
כעת לצלילים ששמעתי כבר אז
אותם הצלילים שהתנגנו לבלי רוגע
אני ערה בשעת בוקר - בדיוק כמו אז
שואלת שאלות... מדוע לא ידעת שובע?

ואותו הצליל של אותן מילים רחוקות
מילא בלבי הרבה תקוות מתוקות
וכעת אני יודעת, אכן - זה כה ברור
הזמן עוד עומד מלכת, כה ארור

וכאילו רק עברו כמה ימים מאז
אני שוב מאזינה לאותם הצלילים
הרוח של אז באותה ארץ רחוקה
חוזרת עם הגשם שהכניס בי אין - חיים
ואיש לא יוכל לגרום לי לחייך, כמו שאתה עשית
ואיש לא יוכל להפיח בי אש, כמו שאתה ניסית
ואמנם
איש לעולם לא יקח ממני חירותי,
איש לעולם לא ינסה לקחת תשוקתי
איש לעולם לא ינצל את תמימותי
כמו שאתה עשית, כשהיית לצידי.