רעש ושקט

הכל היה שקט, יכולתי לשמוע רק את הרעש המונוטוני שבקע מכיוון
המקרר שמטבח מלווה בזמזום עמום של מנורת הפלורסנט לבנת האור
שניצבה מעל ראשי. שאלות, מחשבות, הכל מתערבב כמו בפוד פרוססור
ענק שטוחן את המוח שלי. אני לא יכול לישון אך אינני יכול
להישאר ער...

אשאל את עצמי שאלה.
מדוע גם שיש שקט המוח ממשיך להציף אותי במחשבות?
לא מספיק חשבתי כל היום? או שמא זהו הרגל...
כמו להדליק סיגריה אפילו שאמרתי לעצמי שזו האחרונה.
או אולי כמו לחתוך עוד רכב מימין כמעט להתרסק ולהגיד לעצמי
שזו הפעם האחרונה...
מה שאני נוטה לשכוח זה שאולי אותה פעם אחת יכלה להיות הפעם
האחרונה...
המוח של כולנו הורגל לתפקד כל היום תחת עומס, עבודה, חיי חברה
ושאר דברים ובמקומות שיש שקט הוא שתל דאגות... דאגות הם
הרווחים הקטנים
שבהם מתגוררות להן פיסות השקט שנותרו לנו והמוח מכלה גם
אותם...
הכל מתחיל מן הנורמות,
הכל מתחיל מן ה"הגיון הבריא" אותו ספחנו ולמדנו כל ימי
חיינו...
מה מותר ומה אסור, מה טוב ומה רע, מה מוסרי ומה לא מוסרי.

אני אומר שיילכו להזדיין הנורמות והדאגות... למה לא לחיות פשוט
כבן אדם מושלם ויפה? אחד עם היקום וחלק בלתי נפרד ממנו... הרי
כל טעות היא למידה, למידה היא צמיחה אז איך נהיה מושלמים אם לא
נעשה טעויות?