כשאתה קטן אומרים לך "תמיד תשאף ליותר" , "אתה מסוגל להכל",
"כשתגדל הכל יהיה אחרת" ובקיצור, מזיינים לך את השכל, כי אתה
תמיד נשאר אותו דבר.
ילד קטן  שבוכה תמיד יפסיק מתישהו, אבל אתה כבר לא.
מאז שהיא הלכה, זה נראה כאילו היא מעולם לא הייתה בכלל, רגעים
ספורים של הבנה, רגעים יקרים מפז שסוף סוף היית קיים, ואינם.
במזוודה היא ארזה הכל, הדבר היחיד שהשאירה היה מגנט על המקרר,
ואתה שתמיד שנאת מגנטים על מקרר הנירוסטה בעשרים אלף שקל שלך,
החלטת להשאיר את המגנט.
אז ישבת לכתוב, אמרו לך שמעצב צומח כישרון, אבל כמו תמיד אתה
יוצא מן הכלל, אף פעם לא הולך בתלם.
ואולי אמא צדקה ? אולי כשכבר הבינה שאתה מקרה אבוד והחלה להטיח
בך זעמה, אולי היא צדקה ?
אידיוט.

את הכתיבה המחורבנת שלך (באומנות כמו באומנות, דווקא יש דבר
כזה שאין דבר כזה) אף אחד כבר ייקרא, ובמראה הענקית מול המיטה
תמיד תישאר לבד, תמיד ידעת, וכמו שאמר פעם מרפי הגדול
"נדפקת".
והכאילו מוזיקה איכותית שאתה שומע לא עוזרת לרכך את הכאב, כי
לד זפלין נמצאים שם רק בשביל מי שבאמת רוצה לשמוע אותם, אז לך
תזדיין.

עזוב, נמאס לי כבר להקריא מהיומן שלך, תקרא לבד, אתה עוד תמות
מרחמים עצמיים.