אני יושב ליד השולחן, מול המחשב, ומשחק עם עט ונייר, מצייר
צורות משונות ולאחר מכן מנסה לנחש מה מצויר על הדף, ככה אני,
ללא כשרון ציור, מסוגל רק לשרבוטים חסרי צורה, את הצורה אני
מעניק להם בעזרת הדמיון, אולי גם אני חסר צורה. הנה ארבעה
קווים מחוברים שנראים כמו הר, מייד רץ בראשי סיפור על הר, לא
גבוה במיוחד, בעצם גם לא ממש הר, יותר כמו גבעה, שעליה גדל
יער, אני רואה גם מדרגות אבן טבעיות, שהאדם רק כיוון, אך לא
יצר. אני מכיר את המקום, אבל אני לא זוכר היכן הוא ומתי ביקרתי
בו. הזיכרון כמו אדי מים - מטושטש, וחסר סדר. תמונה מכאן
ותמונה משם, מלפני ואחרי, קופצים בזה אחר זה, ללא קשר לזמני
ההתרחשות, ואני מנסה לארגן את הזיכרונות, להיזכר מה קדם למה,
וכעת אינני מצליח, כמו סרט שהחליט לסדר בעצמו את הקטעים
השונים, גם החיים מנסים. אני מוצא את המקום, אי שם בירושלים,
מרחק הזמן טישטש את עקבות השביל שהלכתי בו, וגם היא הלכה בו,
הלכנו ביחד, ואולי בעצם בכלל לא היינו.
הרבה מילים, אולי אלפים, מחברים ביננו, מוכיחים שפעם היינו,
ואני קורא את כולם ועדיין לא משתכנע.
אני רואה שיער חום ועיניים חומות וגוף חזק, רחב, אך רזה,
ורגליים ארוכות בטרנינג שחור קרוע, האם כך היא הייתה לבושה?
שולחן מעץ ועליו מונח מחשב חדש, משרד משלי, לא הייתי מאמין,
בחברה שלוקחת כסף ושמה אותו במקום אחר ואני צריך לעקוב אחרי
המקום ולדווח, גם רובוט יכל לעשות את התפקיד שלי, ובכל זאת אני
קם כל בוקר ומגיע למשרד. רק הים שמשקיף עלי מהחלון מצליח לנתק
אותי מהחיבור למחשב, והגלים שסוערים בחוץ שרים לי מבעד לחלון
הזכוכית הכפולה שלא נותנת לרעשים שלי לצאת החוצה. זה הים שלי
שם בחוץ, של היאכטה שלי, שאני מפליג עליה, יושב בקבינה ומכוון
את המפרש לקדמית, מהרצליה ליפו, לעיר העתיקה עם הריחות
והטעמים, עם האנשים והגשם. עתיקה, כן, אבל לא בעיר הנכונה, ועם
היאכטה שלי אני לא יכול להגיע לירושלים ולהוציא אותך משם, כמו
שרציתי פעם, ואולי טוב שזה לא בגלל שאני נכשלתי אלא רק בגלל
הים, שלא מגיע עד אלייך.
מילים שכתבת לי, אל האהוב שלך, מרחפים עדיין בחלל האוויר,
קיימים במלוא עוצמתם, למי כתבת את המילים, היום אני לא בטוח
שזה הייתי אני שם, תראי אותנו, שניים לא קשורים בכל אחד מצידי
המדינה, ואני שואל ולא יודע, למי כתבת?
ואני זוכר גם יום חורפי שלקחתי אותך לחוף, בלילה, המקום היחיד
שהכרתי שאפשר להיכנס עם האוטו לחוף, המקום ההוא עם הזונות,
וצחקת שאני לוקח אותך לשם, וסיפרת לי על מישהו אחר שלקח אותך
למקום של זונות, וסיפרת שהוא רק חבר לשעבר, ולא ידעתי אם
להאמין לך, ואני עדיין לא יודע. הזונות עוד עוברות ליד הים
שלי, במקום שלנו, בלי להביט בו, הם יודעות שהוא שם, ונאספות
לתוך מכוניות ישנות, כמו גלים לחוף, ומתקצפות בחשיכה ונעלמות
עם אור ראשון.
כן, הלכנו פעם למקומות, בית קפה חם ביום סערה, טוסט גבינה
וקפה, ואפילו מלווח במרכז העיר, עיניים גדולות מביטות בי,
ידיים רכות מלטפות, ממרחק הזמן אני מביט חזרה, תראי אותנו
היום, את חושבת שזה באמת קרה? ואיפה הבמאי, והתסריטאי, גם הסרט
שאני צופה בו כעת לא היה.
יום שבת בבוקר, אני נוסע לים, ומאחורי אני רואה מכונית נוסעת
מהר, מכונית בצבע מזרחי, ואני מחפש אותך בתוכה, ולרגע מוצא,
אני כמעט בטוח שזאת את, המוח שלי משלים עבורי את התמונה, ואני
נוסע במהירות אחרי המכונית שעוקפת אותי, ובכל רמזור עוצר לראות
את פנייך. אני עדיין מצפה למצוא בחורה בשמלה סגולה, שלובשת
אותה עבור אחר, עבור כולם, ולא בשבילי. הרחובות נדמו, הציפורים
נדדו, הילדים ברחו. כמעט שכחתי שהיינו, ואני מדמה את פגישתי
איתך, ביום אחד מהבאים, איך היא תהיה, כמו פגישה של זוג שעשה
פעם אהבה, או כמו פגישה של שני זרים, מה נאמר, מה בכלל אפשר
להגיד. ואת תביטי בי, בטרנינג קרוע, והקור יקפיא את המרחק
ביננו, עד שניעלם.
בשיחה מקרית אחרי ימים ארוכים את מקריאה לי מונולוג שכתבת עלי,
בשבילי, מונולוג על אהבה עצומה, על אהבה סגולה, על אהבה נכזבת,
ואני רוצה ללכת לשם, אל היום שבו כתבת, אבל זה לא אני שכתבת
לו, זה לא אני שהייתי שם, המקום ההוא כבר לא קיים, ושוב אני
שואל אם הוא כלל היה קיים, האם מישהי שכיום זרה לי יכלה להרגיש
משהו כזה אלי.
הרגשות שפרצו כל מחסום עדיין קיימים במילים שנכתבו, ואני מנסה
לזהות אותם, להיזכר בהם, לאחוז אותם, לגעת בהם, ואינני מצליח.
אני יודע שנישקתי אותך, ששפתי נגעו בשפתייך, שגופי הערום נגע
בגופך החשוף, שידי נגעו בליבך, ששדייך נגעו בבטני, אני יודע,
אבל לא מבין. ואני שומע את אותם השירים, שפעם פצעו את ליבי,
וכעת הם נשמעים משעממים, לא כמו שירים שאהבתי, לאן הם נעלמו.
הנה עוד שירבוט על דף לבן, ואני רואה בו זוג, שפעם היה, והזמן
העלים את חיבוקם עד שהם נעמדו בנפרד, עד שנדמה להם שהם בכלל לא
היו.