אריאלה ואורית ישבו ביחד בפארק. אריאלה, בת חמש עשרה, קצוצת
שיער בגופיה אדומה, ישבה על הספסל והשגיחה על אורית בת החמש,
בסרבל ג'ינס וקוקיות, ששיחקה בעפר. היא אספה אבנים מכל הגדלים
מהסביבה הקרובה, ומפעם לפעם אריאלה הייתה צריכה להזכיר לה לא
להתרחק יותר מדי.
אורית הייתה עסוקה בעצמה, שקועה בעולם הפרטי שלה. כל מה שהיא
ידעה מהעולם החיצוני היה הקשר המזדמן שאריאלה יצרה אתה, ואחרי
שצייתה לקריאות האזהרה הן נמסו ונעלמו מתודעתה. היא חיפשה
אבנים. לפניה הייתה כבר ערימה קטנה של אבנים, אבל היא ידעה שהן
לא יספיקו לה בשום פנים ואופן. היא לא יכלה להתרחק יותר, אז
היא התחילה עם מה שיש לה. לאט-לאט היא סידרה אותן בדוגמאות, לא
מודעת לאריאלה, שצפתה בה בחצי-סקרנות.
היא לא רצתה לקרוא, לדבר עם חברים או משהו כזה, בעיקר מתוך חשש
שמשהו נורא יקרה אם היא תוריד את עיניה מאורית אפילו לרגע. אז
היא העסיקה את עצמה במעקב אחרי הדוגמאות התמוהות שהילדה יצרה
באבנים. מפעם לפעם היא טרפה את כל האבנים, אספה אותם לערימה
אחת גדולה והתחילה מחדש. לבסוף היא הזעיפה פנים אל האבנים
והתיישבה על האדמה לפני הערמה.
אבן אחרי אבן היא בחרה וסידרה אותן במעגל סביבה. האבנים היו
בגדלים וצורות משונים, אבל ידיה של אורית התעקשו שלא יהיו שום
רווחים במעגל ההולך ונבנה. השמש הלכה והתקרבה לאופק.
"צריך להיכנס הביתה לפני שיורד החושך," אריאלה הזכירה לה.
קצב הבנייה של המעגל הוחש. האור הלך ואזל. האבנים סבבו שלושת
רבעי סיבוב סביב הילדה הקטנה עם הקוקיות. אריאלה פיהקה. אורית
ערמה את האבנים הנותרות בחיפזון והשלימה את המגל. חציו היה
מבנה ארכיטקטוני איתן ומרשים, חציו השני מגובב ומבולגן. אריאלה
קמה והתמתחה.
"בואי, חוזרים הביתה," היא אמרה.
אורית לא זזה.
"אורית, בואי," פקדה אריאלה.
הילדה חיבקה את הברכיים ולא קמה.
אריאלה התקרבה בשביל להרים אותה מתוך מעגל האבנים ואורית יללה.

"אל תוציאי אותי! אסור לך להיכנס!"
אריאלה נאנחה. "נו, אז בואי וצאי בעצמך. כמעט חושך, ואת צריכה
לחזור הביתה," היא אמרה בחוסר סבלנות.
"אי אפשר לצאת מפה," אמרה אורית.
אריאלה מצמצה. "את לא יכולה לצאת?" היא שאלה.
אורית הנהנה.
"אז אני אעזור לך." היא קמה שוב בשביל להרים את הילדה. אורית
יללה שוב, ואריאלה נרתעה.
"אי אפשר להיכנס לפה, ואי אפשר לצאת," התעקשה אורית.
"אורית, די כבר," התעצבנה אריאלה. "את חייבת לחזור הביתה, אז
או שאת יוצאת לבד או שאני מרימה אותך. תחליטי מה את מעדיפה."
הילדה לא זזה. "אסור," היא אמרה בפשטות.
"מה הבעיה שלך היום?" שאלה אריאלה בכעס. "מה, את לא רוצה לחזור
הביתה, או משהו?"