[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







פוקס אביבית
/
התעוררות

פרקינסון. מחלת עצבים קשה שפוגעת במוח, וגורמת לרטט באיברי
הגוף ולניוון שרירים.
כמובן שהיא ידעה מה המשמעות של המילה. היא עבדה עם חולי
פרקינסון בעשר השנים האחרונות, בניסיון לגלות אצלם אותות חיים.
הניסיון לחבר חולה, במצב כל כך קטטוני למציאות, יצר לפעמים
תחושה של יאוש.
היא חוזרת הביתה, מדליקה את האור, את הטלוויזיה, את הרדיו, את
מה שרק אפשר. שנה עברה מאז שהוא מת, אז למה היא יכולה לשכוח...
לשים הכל בצד ולעבור הלאה, אולי זה בגלל הצלקות שנשארו לה על
הידיים. הן צורבות בכל פעם, שהיא מביטה במראה. מזכירות לה שגם
הלילה יהיו לה סיוטים- חוזרים ונשנים, חוזרים ונשנים. כמו איזה
שיר ישן שנתקע לה בראש, והיא לא יכולה להפסיק לזמזם.
ישן...ישן... כל כך ישן, עד שהיא כבר לא בטוחה ,שהיא מזמזמת
אותו נכון.
למחרת היא מביטה ללילי בעיניים. ילדה יפה היא הייתה פעם, הלילי
הזאת. רואים לפי העיניים הכחולות. והיא תמיד רגועה, רגועה כל
כך כמו הים, שמשתקף בתוך העיניים הכחולות שלה. היא מביטה, מנסה
לשכנע אותה להחזיק בכוס התרופה. מניחה את הכוס מול היד שלה,
מול העיניים, הפה, האף... אוףףףףףף. "גם אם יתקעו לה את זה עם
מזרק בגרון היא לא תגיב". שוב תחושה של יאוש. כמה יאוש.
היא מפנה את ראשה שלה מראשה המאפיר של לילי אל כיוון המראה,
ומסדרת קווצת שיער שובבה מאחורי אוזנה. "אולי, לילי, עדיף לך
ככה... את לא צריכה... להתמודד... עם... דברים... ו...
ומחשבות". היא מעיפה את קווצת השיער מהעיניים, ומביטה
בהשתקפותה במראה. הפנסים בעיניים נעלמו מזמן, וכבר אין מי
שיצבע פנסים חדשים בעיניים שלה. פנסים באפור וכחול, אפור בהיר
מעורב בסגלגל- יצירת אמנות של צייר אחד בלבד.
בלילות הגשומים, היא מתכסה בשמיכה כמו ילדה קטנה. מכסה את הראש
בכל פעם שהרעם דופק על החלון. היא יודעת מתי הוא יגיע לפי
הניצוץ של הברק. תמיד יש שקט לפני הבום הגדול. שקט של תדהמה.
ואז סטירה ישר על הלחי, ממלאת אותה בגוון אדמדם, ואגרוף לתוך
העין ,שהייתה פצועה גם ככה. אגרוף גדול, שגם ללא מכחול, צובע
את העין באפור וסגול וכחול. כחול... כחול ממש כמו העיניים
של... של...
"לילי, קחי את הכוס". היא מניחה את הכוס מול העיניים של לילי
ושוב מתחיל הסבב- מול היד, מול העיניים, מול הפה. "אוף
תתעוררי. את לא רוצה לחיות, את לא רוצה לראות את החיים בחוץ,
את הילדים שלך, כן כן יש לך כאלה, אפילו שלושה. אז קומי,
תתעוררי, תביטי מהחלון ותתחברי למציאות". שנים שהיא עובדת
איתה, יום יום, בניסיון לעורר אותה, וכלום. מעניין אם היא רוצה
לקום, אם היא מנסה להגיב. אולי היא במאבק יומיומי כדי להתעורר
מן הסיוט הזה, מהמצב הנפשי הזה אל המציאות.
לפעמים כשהיא נמצאת לבד בבית היא בוכה. הכל פתוח הרדיו,
הטלוויזיה, האורות, כל האורות. הכל דולק ורועש, אבל היא כל כך
לבד, והדמעות שזולגות לה על הלחיים, רק הן מארחות לה חברה,
חולקות איתה חדר, עמוק בתוך הכאב. למרות שהשנה האחרונה הייתה
נטולת כאב פיזי, היא הייתה מלאה בגעגועים, בכאב נפשי כל כך
חזק, עד שהיא איבדה כל חיבור למה שקורה סביבה. היא יצרה תלות
באדם, ששנאה יותר מכל. ועל אף שאחלה יום יום למותו, היא חשה
געגועים וכאב בלתי ניתנים לשליטה.
יעבור עוד המון זמן של יאוש וכאב לפני שתבוא ההתעוררות, מי
יודע כמה זמן היא תחזיק מעמד.

היא לא ידעה, וכנראה לעולם לא תדע, שבאותו בוקר בו החליטה לשים
קץ לכאב. אותו בוקר בו שלחה יד לאקדח, שהיה שייך לבעלה. באותו
בוקר בהיר ועם אותה יריית סיום בדיוק. בזמן שנפלה לתרדמה- לילי
הושיטה את ידה אל הכוס, ובשקט, בלי שאף אחות או רופא יבחינו
בה, היא שתתה מן התרופה לבד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה אתם יודעים
יש ילדים בחוץ


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/2/03 3:05
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פוקס אביבית

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה