ארבעה גברים, פנים שמוטות
אל הקרקע מביטים.
צועדים חרש, פוסעים אט אט
על כתפם מונח ארון- ארון מתים.
אני מרים את ראשי ומביט בפניהם
פני פניהם ופניהם פני,
ארבעת הגברים הם- כפיליי.

צועדים בסך ובראש הקברן
גרונו זועק תפילה חרישית
אל מלא רחמים, ועוד משאלה אישית.
גם הקברן אני הוא
בשר מבשרי ולובש פרצופי.

ובתוך הארון, בדממה דקה
שוכבת, מי שנקראה בעבר- אהבה.
הידועה לשמצה, מוליכת השולל.
האחת ויחידה- אם הייתה שם בכלל.
ובתוך כל השקט נזכר אנוכי
באגדות, סיפורים ותחיית המתים.

אני מביט למטה, הארון בשוחה
ואני הוא העוסק במלאכה.
רגב, רגב, עוד ועוד אדמה
וחיש קל את אי שם טמונה.

וכל יום שעובר- האהבה מצטמקת
וכל יום שחולף- היא נרקבת אט אט.
שוב עולה בי אותו זיכרון,
אותו סיפור על תחיית המתים.
ושואל שוב ושוב מה נפשי מבקשת,
האם תחפוץ היא בתחיית המתים?

וביום מן הימים- ואולי גם לא יגיע
יתגשמו כל האגדות והסיפורים.
ואנו נחפור, נינבור ונשלוף מהקבר
את אותה האחת- ששמה אהבה.
האם נמצא גם בשר, חיים ושרידים?
או שמה תהייה רק ערמת תולעים?