טיפת הזיעה עשתה את מסלולה האיטי במורד הצוואר, דרך שקע הכתף,
גורפת אחריה טיפות-אחיות וממשיכה אל העמק שבין זוג שדיי
הבשלים, הרועדים והזקורים מהצמרמורת שמטלטלת את גופי, היא
ממשיכה במסלול המדויק, כשהיא גודלת עוד ועוד עד אשר טובעת
בטבורי, מהצד השני טיפה נוספת מתחילה את המסע באותה אם
הדרך...

אינני מנידה ולו שריר אחד על מנת למחותן, המבט נותר מפוקס
קדימה, ידיי נוגעות בעדנה מבוימת בבר, הגב זקוף בעמידה אצילית,
מתחתיו עובד כל פלג הגוף התחתון כאילו היה בעבדות מצרים,
הרגליים הרזות, הארוכות ומסורגות השרירים, בהם דוחקים עד אין
קץ, רועדות, מאיימות להפיל את הפסל הנישא מעליהן.
הכאב רק מתגבר, הוא כה חזק, כה עצום, עוד רגע ואני מגיעה
לאקסטזה. אני דוחקת, מנסה להאריך את המעמד עוד קצת, עולה
לרילווה גבוה, כמעט מתנתקת מן הרצפה, מעלה ידיי לעמידה חמישית,
ובכך מושכת עוד, ולו מעט, מעלה... זיעה נוטפת ממני, הטייץ
הלבן, היחיד שנטאשה מתירה לי ללבוש לשיעור, דבוק לזיעתי, יחד
איתו גם הבגד גוף הלבן נצמד אל הלחות, אל גופי הלוהט, כנגד הבד
מזדקרות פטמותיי, זועקות.
מתוך אותה בועה מדהימה העוטפת אותי אני חשה בה מאחוריי, נשימתה
על אוזניי, ללא מילים היא מייצבת אותי עם ידיה על מותניי,
מותחת אותי כמרימה מן הקרקע, מוכיחה קיומם של כוחות פיסקליים
חדשים, אז היא מוסיפה לתרגיל דמי וגראנט פלייה, כעת גם הארבע
ראשי מתענה וזועק. היא מענה ומלטפת כל שריר. שרירי האחוריים
המכווצים מזה שישים דק' מאיימים לא להתרפות לעולם ואז כשכבר
אין לאן לדחוק עוד, האורגזמה חייבת לפרוץ עכשיו, או לא לפרוץ
כלל. כי גופי הלוהט והסמוק לא יישא זאת עוד..
היא מחייכת אליי בשביעות רצון, לוחצת על כתפיי בעידנה, אנחנו
מסיימות את התרגיל בצורה מכובדת, רק אח"כ מבטה נותן אישור
להתפרק, לו הייתי עושה זאת שנייה לפניי כן היינו חוזרות על
התרגיל כולו.

נטאשה אינה סדיסטית היא פשוט מי שיכולתי להיות אני, לו הייתי
יכולה לנטרל את העצלנות, החולשה ולחזק את כוח הרצון והעיקשות,
אז הייתי ראויה לכבוד, הערצה ואהבה כמוה.

קצת מים, קצת אוויר, ישיבה משותפת על הפרקט, מביטות אחת בשנייה
מלאות סיפוק.
לפתע, היא קמה, הסטודיו מתמלא נעימה עדינה, רכה וארוטית בצורה
כה גלויה עד ביזארית, היא מסמלת בראשה לעבר המזרן, אני מתיישבת
בפיסוק, היא מתיישבת מולי, מפסקת גם היא את רגליה בפיסוק מעט
צר מזה שלי, מייצבת את כפות רגליה כך שהן צמודות לטייץ הלבן
שלי ודוחפת אותן. היא לוקחת את ידיי, אוחזת בהן על מנת לבלום
תנועותיי, אני מתחילה לנשום עמוק כפי שהיא לימדה אותי, מרפה
שריריי, משאירה ברשותה את כל גופי ללא כל עקבות, בביטחון גמור.

היא דוחפת, בעדינות ואז חזק יותר ויותר, מרוכזת בי, ענייה
נעולות על שלי, ניצוצות עפים בין שני זוגות העיניים.

שני טיפוסים חזקים וקרובים ממלאים את רחבי הסטודיו במלואו-
אישה בשלה, חזקה ואלוהית, וילדה מתמסרת ובוחת במורתה.
הילדה כחומר יקר ואלוהי בידי חברתה הבשלה.

היא עוצרת כאשר מבחינה בתזוזותיי המאופקות, רגליי כבר מפסוקות
ומתוחות בקו אחד עם מותניי, מעבר למאה שמונים מעלות, עשיתי
זאת- אני באובר!
אז, היא מושכת את פלג גופי העליון קדימה, אני מרוחה על הפרקט,
נהנית מהכאב, עיניי עצומות, נהנית ומסוחררת מן היכולת להתגבר
על הכאב,נטאשה מעסנ את גבי  ראשי מונח בין רגליה המפושקות,  
מאפשרת לשריריי להתרגל אל המתיחה והכאב. הכאב מתהמהם, ראשי ופי
מתחילים בריקוד משלהם ...