כל פעם, כשבאמצע ינואר הייתי קמה בבוקר ורואה את השמש זורחת,
את השמיים הכחולים הנוראים האלה, היית ישר מביט בפרצוף העצוב
שלי ומבטיח שעוד מעט העננים יצאו ויכסו את השמש והחושך ישוב
לשלוט בארץ, בי. אני האמנתי לך כי ידעתי שאתה צודק, ידעתי
שבמהרה החושך יגיע והחיוך יחזור לפני. אולי בגלל זה אומרים
שאני לא מחייכת, נו בטח, איך אפשר לחייך במדינה כמו ישראל, ולא
אני לא מדברת על המצב הכלכלי וגם לא על החברתי ולא על כל
השונאים שיש לנו, אני מדברת על השמש הזאת ששולטת כאן תמיד. אי
אפשר לחמוק ממנה לשנייה, אפילו באמצע החורף היא מופיעה, צוחקת
ולועגת לסבל שלי, יודעת כמה אני שונאת אותה. אבל אתה בשלך,
בטוח כל כך שהשמש תעלם ואני תמיד מאמינה לך, כל כך רוצה לראות
שמיים בגוון אפור-שחור, כל כך רוצה להתעורר לקול טפטוף הגשם על
החלון, לריח החורפי והמתוק הזה. ואני תמיד האמנתי לך.
כל חורף אותו נאום ואתה מחייך את החיוך המאוס הזה שלך שאפילו
אתה כבר התחלת לזייף מרוב הייאוש, שמציק לך כל הזמן ולא נותן
לך מנוח. היום סיפרתי לך את אותו נאום וחייכת אלי כרגיל, אך
במקום להגיד לי את התשובה הרגילה שלך אמרת "אושר לא בא ממזג
אוויר, אושר בא מהחיים, את נותנת לייאוש לשלוט בך תמיד, מעיפה
אותי הצידה, לא מוכנה להקשיב לי ורק פעם בשנה את סוף-סוף
מתייחסת אלי. מחפשת בי את התקווה שכל כך נחוצה לך, את החורף
שלך. ואני, מה אני? אני רק האופטימיות שלך, לא אלוהים..."