כמו שאני כבר לא מאמינה באהבה שהיא מוחלטת ולנצח, ככה אני גם
לא מאמינה בחברות ניצחית בין שני אנשים. כל הסיפור של עם הרצון
והצורך הזה לא להיות תלותית, מתחיל בעצם מזה שביסודי הייתי די
פופולארית, היו לי המון חברים אבל בעיקר הייתה לי חברה אחת.
גילי, ככה קראו לה, הייתה החברה הכי טובה שלי. אז גם לא הייתה
לי בעיה להגיד "החברה הכי טובה שלי" בלי לגחך. לי ולגילי אפילו
היה תליון כזה של לב שבור שאם מחברים אותו כתוב באנגלית "חברות
לנצח" או משהו כזה. עם המעבר לחטיבה חילקו את הכיתה שלנו
לשלוש, ככה זה בבתי ספר קיבוציים, כל הכיתה עולה ביחד לחטיבה
אבל מתחלקת ומתערבבת עם הכיתה המקבילה. את תוצאות החלוקה
קיבלתי שבוע לפני הראשון בספטמבר. לפי תוכנית החלוקה אני הייתי
בז'1 וגילי בז'3. אתם בטח מתארים לעצמכם את הבכי הגדול, שספגה
הכרית שלי במשך אותו שבוע אחרון של החופש הגדול. לא יכולתי
לתאר את עצמי בלי התאומה שלי, איך אני אמורה בדיוק להמשיך ככה
לחטיבה בלי גילי שלי. אז זהו שמאותו רגע הסתבר לי, שלא רק שאני
יכולה להמשיך בלי גילי שלי בחטיבה, אני אפילו יכולה לסיים
תיכון בלי גילי שלי. העברתי די בשלווה את חיי בחטיבה, היו לי
המון ידידים וכמה חברות קרובות, ממש המצב האידיאלי בשביל כל
בנאדם. הבעיה הייתה, שכמו שבנים לא מסוגלים להגיד "אני אוהב
אותך", ככה אני לא הייתי מסוגלת לסמן לעצמי חברה אחת או שתיים
ולהכריז עליהן כחברות הכי טובות שלי. אהבתי אותן באמת אהבה
אמיתית, בלתי ניתנת להפרדה ומחוייבת לחלוטין, אבל בכל פעם
שמישהי מהן אמרה בחצי חיוך "החברה הכי טובה" לי או למישהו אחר,
כשאני מאזינה בחצי אוזן, צמרמורת עלתה בי ותחושת בחילה מילאה
את חלל הפה. לא, אין לי שום דבר אישי נגד אנשים, שמכריזים על
עצמם כחברים הכי טובים, אני אפילו שמחה שיש אנשים שמוכנים
במשפט אחד לקטוע חלק עצום בחיים שלהם, ולהקדיש את כולו לבנאדם
אחד, החבר הכי טוב. ובעצם אני עכשיו חושבת, מה עושה חבר אחד
יותר טוב מהשני? מה עושה אותו הכי טוב? ולמה המעמדות האלו בכלל
בין חברים? טוב לך עם מישהו תהיה איתו וזהו, לא צריך להוסיף
שהוא בשבילך הכי טוב, ובטח לא להגיד לו את זה.
וכאן בעצם מתחילה הבעיה, בערך בכיתה יא' חבר של ענתי הגיעה
לפגוש את החברות שלה, אני בדרך כלל לא הייתי מקשיבה לכל
הסיפורים שלה על בחורים, אחד- כי הם היו מתחלפים כמו גרביים
ולא היה לי כח לעמוד בקצב, שתיים- כי זה תמיד הסתכם בכמה הם
רצו אותה, ואני שהייתי כבר חצי שנה בערך נטולת חבר לא הכי
רציתי לשמוע על כל האופציות שפתוחות בפניה. ולא לדבר על זה
שאני והיא נהגנו לצאת לתפוס זיונים ביחד, מה שנותן לכל עניין
הזוגיות נפח די ציני וטיפשי כשזה מתקשר אליה. בקיצור יצאנו
כולנו לסרט ואז לבית קפה, הבחור הזה של ענתי רצה שאני אשב
ואשאר איתם למרות שכולם הלכו ואני אמרתי שאני כבר די עייפה.
"שמעתי עלייך כל כך הרבה, אני מוכרח להכיר יותר טוב את החברה
הכי טובה של ענת" לא הצלחתי לבלוע את הרוק. פתאום לא הייתי
סתם אחת מהחבר'ה הייתי 'החברה כי טובה', אני הוכתרתי בכמה
שניות למי שאמורה לדאוג ולטפל, להקשיב ולייעץ, להיות תמיד הכי
בסדר, הכי מבינה הכי טובה. ענתי נראתה נבוכה, כאילו זה דבר
שהיא אומרת יותר בשקט מבלי שאני אשמע, כאילו היא כבר מודעת
לגישה שלי בדבר חברות וכל זה. אני העמדתי פנים כאילו לא שמעתי
את המשפט האחרון והמשכתי לטעון שאני חייבת לישון ושמחר בבוקר
יש לי מבחן בספרות. הבחור ויתר ואני וענתי נפרדנו בחיבוק.
הדברים המשיכו להתקיים על מסלולם השפוי במשך איזה חצי שנה עד
שאני וענתי נתקלנו בויכוח די טיפשי, אני אפילו לא זוכרת על מה,
אני רק זוכרת שפתאום היא זרקה לחלל החדר "איך את יכולה לעשות
לי את זה? את החברה כי טובה שלי". ואני שוב נתקעתי עם הרוק בפה
ללא יכולת לבלוע. ואז אמרתי את אחד הדברים שאני הכי מצטערת
עליהם, "מי אמר שאני החברה כי טובה שלך? אני אף פעם לא אמרתי
דבר כזה. לא הבטחתי דבר כזה. אני ממש לא החברה הכי טובה שלך.
אני לא חברה הכי טובה של אף אחד, בטח לא שלך. אם את מחפשת כזו
אז טעית הכתובת." היא הייתה מזועזעת יותר ממני, כשהיא הצהירה
לפני חברות נצח. תוך שניה נטרקה בפני שפופרת הטלפון. לא בכיתי
או משהו. תיארתי לעצמי שלמחרת בבית הספר הכל כבר יהיה בסדר
ואני וענתי שוב נהיה צמד חמד. צדקתי, כבר למחרת אני וענתי שוב
היינו בלתי ניתנות להפרדה. אבל מאז התחלתי לשמוע שוב ושוב את
הביטוי 'החברה הכי טובה שלי' יותר מדי בהקשר שלי. זה הטריד
אותי והפך אותי קרה ואטומה, בלתי חדירה ריגשית ודי משעממת.
במקום לצאת לבלות עם ענתי והבנות הייתי מעדיפה לצאת לטייל.
התמכרתי לטבע, לעוצמה שלו, כל סוף שבוע הייתי על הרכבת האחרונה
לבאר שבע, ומשם לאן שתוביל אותי המפה. יום אחד אחרי מספר
עימותים, שאני אפילו לא זוכרת על מה הם היו, ענתי פשוט לא
דיברה איתי. והיה אפשר ממש לראות כמה שהיא מתאפקת. ממש עוצרת
את עצמה מלהחליף איתי אפילו מילה אחת. קלטתי את זה והנחתי לה,
לא הטרדתי אותה, שתרגע ותהיה חופשייה לנוח קצת ממני. בערב לא
התאפקתי וצילצלתי אליה, הצעתי שנדבר, היא אמרה שאין על מה ואני
שאלתי מה פתאום כל הרצינות והביאוס הזה, ואם היא רוצה לעשות
שולם. ענתי אמרה שזה כבר מאוחר מדי בשביל שולם ושאני בנאדם קר
ומנוכר ושהיא מעדיפה לא לדבר איתי יותר אף פעם. שאלתי עם זה
סופי והיא אמרה שכן. אמרתי ששמחתי להכיר אותה והיא התחילה
לבכות בטלפון, שאלתי אותה למה והיא אמרה שככה אני בכזו קלות
מוכנה לוותר עלינו, ושזה מראה בדיוק כמה היא הייתה חשובה לי.
אני אמרתי לה שלדעתי זה דווקא בסדר, שלפעמים אנשים מתבגרים
ודרכיהם נפרדות, ושאין אשמים או סיבה מיוחדת ושהיא באמת, אבל
באמת מאוד חשובה לי. היא ניתקה לי את הטלפון בפרצוף. לפעמים
ענתי חסרה לי, אני לא אשקר, אבל השיחרור הזה מבנאדם שאומר
שבשבילו אתה הכי טוב היה ממש נחוץ לי. אני לא מסוגלת להיות
כבולה אפילו לא ביחסי חברות. נכון שלפעמים הייתי קרה, אטומה,
בוגדנית. הייתי נוטשת תוכניות שנקבעו מראש כדי לצאת לטיול או
למחנה חפירות. לא הייתי החלטית. לא הייתי מסוגלת לתמרן בין
ענתי לאהבה שלי לחופש, והיא לא הייתה מסוגלת להפסיק לכבול. כמה
שהיא טוענת שהיא חופשית וליברלית ומשוחררת, ככה אני יודעת שהיא
כפייתית וצריכה כבלים כמו כל אחד אחר. ואני באמת מקווה שהיא
עדיין אוהבת אותי כמו שאני אותה. ולמרות שלא דיברתי איתה כבר
שלושה חודשים, אני בטוחה שהיא יודעת בדיוק מה הולך עכשיו בחיים
שלי. כי ענתי, מה אפשר לעשות, היא באמת החברה הכי טובה שלי, גם
אם אני לא רוצה להודות בזה. |
