כשאין אף אחד בסביבה, ואני סתם זרוקה על המיטה שלי בחדר, צפות
בראשי כל מיני מחשבות. מחשבות על מה שקורה לי, איך היה היום
בבי"ס, למה אין לי כח לכלום וממי צריך להפסיק להתרגש. ואז אחרי
חישובים רבים הולכים לישון ובורחים מהמחשבות, רוצים להיות
במקום אחר קצת, במקום שרק החלומות יהיו גורלנו בלי קשר למה
שקורה באמת, עולם אחר. כולנו רוצים לחיות בתוך חלום אבל אף אחד
לא חושב להפוך את החלום למציאות, אולי כי כבר התרגלנו שחלומות
לא מתגשמים, אולי כי התבגרנו והפנמנו את מהות רוע החיים ואולי
כי פשוט אין כמעט בעולם אנשים שבאמת מאמינים בכוחם לשנות. כל
פעם שמישהו מגדיל ראש הוא חייב להרגיש מאויים. מאויים מפני
החברה? או מאויים מפני עצמו? מפני כשלונו. אכזבה לדעת שיש
להתעורר מהחלום ולא ניתן יותר להמשיך להאמין במימושו וקיומו.
כוס אמק אם הרצל שינה גם אני יכולה, זה שאחת מהסיבות שהוא מת,
זה הדכאונות מהכשלונות שלו, זה לא אומר כלום...