הוא נכנס לחדר, בלי להחליף מילה הוא לקח לעצמו נייר ועפרון.
הוא התחיל לצייר עולם.
הוא צייר שעה לפחות, ואז הרים מבט מהנייר,
הביט בי ושוב בנייר, וקימט את הנייר.
יכולתי לשמוע את האנשים שהוא צייר צורחים,
רציתי לעצור אותו, אבל ידעתי שזה מאוחר מידי.
"אתה כל פעם הורג אותם מחדש " אמרתי ונעצתי בו מבט מאשים
"ואת יותר טובה ? ", אמר וזרק את מבטי המאשים חזרה.
"אני לא הורגת ", התגוננתי,
"מילים הם כלי הרצח שלך ", אמר ומיקד את עיניו הכחולות על
עיניי.
המבט הזה, היה גורם גם לאדם החזק ביותר להתרפס.
השקט שב לשלוט בחדר.
הוא הוציא עוד נייר, והוציא עט מהכיס שלו , והשרבוטים התחילו
שוב.
הוא הרים את מבטו שוב ,
חששתי שהסוף של האנשים קרב ,
אך הוא הביט בפניי זמן ממושך וחזר לנייר.
אני ניגשתי לספרייה ולקחתי לחיקי ספר.
כשהגעתי לעמוד 30 הוא עצר אותי,
הגיש לי את הנייר והתיישב בחזרה במקומו .
העולם הזה היה מושלם כי שנינו היינו בו . |