מי הזמין לכאן צלם? שמישהו יקרא לביטחון!
I'm learning to fly...
but I ain't got wings
Gentlecat
Born to be wild
Catwalk
אחה"צ במשרטה
La dolce vita
העולם מצחיק
אז צוחקים
אינו חושש להשתמש בלשונו המושחזת
ובציפורניו המלוטשות, כדי להיאבק בקונפורמיזם קלוקל
עושה את עצמו חתול, שנאמר: "במקום שאין חתולים, השתדל להיות חתול"
הכספת
הצעקה
זיהוי יעדים
מטרה, פעולה, תוצאה
שלל
ערן סבג
לעצור את הזמן
mmm...donuts
פיץ, פיצית ופיצה במסיבת חלב
להיות או לא להיות
שעת מחנכת
ריצת לילה זעירה
לילה ראשון בלי אמא - מצעד הגאווה
אינו שוכח מאין הוא בא
Larva stage
Living on the edge
ולא את החברים שנשארו מאחור, בדרך לפסגה: לבנה והקיפוד זבדיאל
דיווה בואה, אמה של לבנה ואחרים...
אך הוא יודע להעביר קו על העבר ולהישיר מבט אופטימי קדימה
חבק אותי!
רוד סטיוארט
כשהחברים החלו להתבגר והתרחקו כדי להתאמן בפריצת פחי אשפה, הוא נותר לבד
בחצר.
היה ברור שימיו הטובים בחוץ, שבזכותם הוא לא הורדם, קרבים לקיצם.
העובדה שמנהיג הכנופיה היה לא אחר מאשר שמחה השמנמן וטוב הלב, לא הקלה גם היא
על פיץ את ההשתלבות במסעות החבורה. הוא נותר עם זבדיאל הקיפוד ולעיתים עם
הכלב גינס הגדול, שגודל כדי לטרוף אך ליקק בטירוף ידידותי כל מה שזז;
ועם הכביש, שהלך והתקרב.
אז נותרו כמה אופציות.
יש את שמעון מ"שוורמת הפעמונים" ששואל כל הזמן לכמה קילו פיץ כבר הגיע והיתה
גם ליאת ממעבדות הניסויים של איזו חברת קוסמטיקה שעדיין מתעניינת אם אני צריך
מישהו שישגיח עליו כשאני יוצא למילואים.
אז העליתי אותו הביתה.
לא שיש לי חיבה מיוחדת לחתולים, החורגת מחיבתי הכללית לרב-תאיים, אך אופיו
הנעים של פיץ בתוספת השפעתה של ידידתי ענת, שמנעה ממני בעקשנות מלהרדימו, עוד
כשהוא היה בשלב הרימה (ראו התמונה חסרת התיקווה) והאחראית גם לשמו (אני הייתי
נותן לו שם יותר גברי, אולי קילר, או צ'יטה או טובלרון), הביאוהו לבסוף לצל
קורתי.
כשנודע הדבר למשפחה, התגובות היו צוננות בחלקן. אחות אחת לא היתה מסוגלת
לשמוע על חתול בלי עיניים והיתרתה בי שלא להזכיר אותו עוד לעולם. האח בארה"ב
סירב להמשיך את שיחת הטלפון ברגע שנודע לו שפיץ לא הורדם. אמא כעסה: "אתה
יודע שאני אלרגית לחתולים." "מה אם אני ארצה לבוא לבקר? תמצא דרך להיפטר
ממנו!" ולבסוף: "מה, אתה מעדיף חתול על פני אמא?".
אז ניסיתי להרגיעה: "לא כל חתול".
ווטרינרים ואנשים רגילים מתרגשים ואומרים לי איזה מעשה נאצל וכו', אבל האמת
שזה פשוט כיף איתו, בד"כ. יש לו אמא, שהיא החיה הכי מקסימה שאני זוכר כרגע,
פיצה שמה, ולפחות חלק ממידותיה הטובות עברו אליו. הוא מתקשר, סקרן וחקרן,
אוהב לשחק ובמיוחד לקפוץ באויר ולתפוס דברים מן היד וכן כאלו שמתגלגלים. הוא
מעדיף נייר A4 חדש מכודרר, גליל קרטון של נ"ט ושרוכי נעלים על פני כל הצעצועים
שקניתי לו, חוץ אולי מבובות עכבר ממולאות קטניפ.
הוא ממושמע יחסית ("אתה לא יודע את מי פגשתי היום, את שמעון שעדיין מתעניין,
אז בוא נרגע") והכי כיף זה לשבת ליד המחשב או מול הטלויזיה כשהוא מטפס ונרדם
על הבירכיים. אם זה יותר מכמה דקות, הוא גם חולם. על מה חולמים חתולים
עיוורים? לא על כבשים חשמליות. זה כבר תפוס. אבל הוא מניע את הזנב לצדדים
ועושה תנועות ריצה מתוך חלום. ולפעמים במקום להירדם, הוא מנקה את איבריו
המוצנעים על ברכיי, ואז התענוג קטן יותר... או שהוא מפנה את הראש לכיוון פניי
ומלטף אותן בכפותיו הקדמיות בעדינות באופן תמוה. לפעמים אני לא מתאפק, ולמרות
שנדרתי שלא להשתטות ליד חיות ותינוקות, אני שואל אותו:
"מי קבע תקדימים ברוב תחומי המתיקות?" והוא עונה "איאאו", שזה כנראה "אני"
בחתולית. צניעות, אינה הבולטת שבמעלותיו.
"את מי אני הכי אוהב?" "איאאו". קראתי שבגיל הזה "אני" ו"אותי" נשמע אצלם
אותו הדבר.
אבל אז אני תופס את עצמי ומנסה לאזן:
"מי מתוק באופן יחסי?"...
"מי עונה על רוב הקריטריונים?"...
"מי חתול סביר גם על פי סטנדרטים מחמירים?"...
"על מי תמימי דעים הקהל והביקורת?" כאן אני קצת מאבד אותו לפעמים.
מי שיודע עליו, תוהה בד"כ בעניין ההתנגשויות. אז בהתחלה דווקא היה בסדר, הוא
ידע שהוא צריך ללמוד סביבה חדשה והיה זהיר. הבעייה התחילה, כפי שנטען לא פעם
על זכרים אנושיים, כשעקומת הלימוד לא הדביקה את זו של הביטחון העצמי. ואכן,
לאחר כשבוע, כשהביטחון העצמי נסק ואילו המפה שבראש טרם הושלמה והופנמה
לאינסטינקטים, החלו התנגשויות לא מעטות. למרבה המזל הוא עבר בשלום תקופה זו
ועכשיו חוץ מבמקרים בהם הוא מאוד מרוגש, זה בסדר.
יש גם יתרונות מסויימים בעיוורונו - למשל אין חשש שהוא יקפוץ למקומות מסויימים
(למשל לשולחן), אם כי יש חשש שהוא יקפוץ ממקומות מסויימים (מן המרפסת). אפשר
להתלבש לידו ללא בושה, אך בתשומת לב, שכן יש לו נטייה מסוכנת לזנק לכיוון צליל
של רוכסן או לקצה חגורה שמתנפנף לרגע באויר.
אז הנה הוא, כפי שהוא.
אומנם יש יפים ממנו, אך אין יפים כמותו.
במציאות הוא מעט יפה יותר וקטן משבצילומים (המצלמה מוסיפה 5 קילו וכו') ואינו
זקוק לכלב נחיה, כפי שיש הנוטים לחשוב.
