השעה היא רבע לשש בבוקר ואני, שכרגע עליתי מהאיי סי קיו הדפוק
והממכר הזה, מרגישה שאני חייבת לכתוב משהו. אני חייבת לכתוב
משהו אחרת אני אתפוצץ. זה לא שיש לי השראה או משהו, כי אין לי.
ההשראה שלי נעלמה לפני כמה חודשים טובים, מי יודע למה ולאן.
אני חושבת שזה היה בתקופה שבה סוף סוף התגברתי עליו. כשסוף סוף
הבנתי, שהוא לא ממש שווה את זה. אפילו אם הוא גבוה וחכם ונראה
ממש טוב. אפילו אם אני מכירה אותו המון זמן. אני חושבת שזאת
הייתה גם הסיבה שויתרתי עליו. ההיכרות הארוכה הזאת, דווקא
בגללה הבנתי שאין לנו סיכוי. שאפילו אם נהיה ביחד, זה יגמר לא
טוב. אבל בכל זאת, באותו יום, בשיעור ספרות או משהו דומה,
הייתי חייבת לכתוב עליו. עליו ועל מה שהוא עושה לי, לנשמה שלי,
ולגוף שלי בכלל. ואז התחלתי לשקוע בחלומות בהקיץ של "מה היה
אם..." אבל לא הגעתי איתם רחוק, עצרתי את עצמי. אמרתי לעצמי
"די! את חייבת לוותר!". ובאותו הרגע הכל נגמר, המחשבות,
הרגשות, הכל. וכשראיתי אותו בהפסקה, הרגשתי מן... מן... מן
ריקנות שכזאת. היה בי חלל עצום שהיה צריך למלא אותו. עד אותו
היום הרי הייתי כל כך עסוקה בלאהוב אותו, עד שכמעט לא שמתי לב
לשאר הבנים בבית הספר.
לאט לאט התחלתי להתעניין באחרים, אחרים התעניינו בי. יצאתי כמה
פעמים, התנשקתי, עברתי חבר, או שניים. אבל אז, יום בהיר
אחד,הבנתי משהו, הבנתי שכל מה שאני עושה הוא כדי למשוך את
תשומת ליבו. כדי לגרום לו להבחין בי. ובאותו הרגע שבו הבנתי מה
אני עושה, הרגשתי מן מחנק גדול כזה, הרגשתי כל כך רייקנית
ומרומה. באותו הרגע הקטן הזה הרגשתי דמעות מציפות את עיניי,
ככה סתם הן עלו להן. באמצע ההפסקה, מול כל בית הספר. ובאותו
הרגע שהדמעות פרצו ממני, הן לא הפסיקו. הן רק התגברו, עוד
ועוד, לא בדיוק ידעתי מאיפה יש לי כל כך הרבה דמעות לתת. חשבתי
על השנה שעברה חלפה לה, ועל זה שלא בכיתי בה אפילו לא פעם אחת,
עד עכשיו. ואז ראיתי אותו. עיניו נחו עלי, מלטפות אותי במבטן,
משרות עלי רוגע, מנגבות כל דמעה ודמעה מפני. באותו הרגע בו
ראיתי את מבטו, לא הייתה מאושרת ממני בעולם. אבל למרות האושר
הרב שהציף אותי, המשכתי לבכות, ולו רק כדי להמשיך ולראות את
עיניו מסתכלות עלי.
הרי כבר אמרתי לכם שכל מה שאני עושה זה כדי למשוך את תשומת
ליבו.


הקטע הזה מוקדש לך, היחיד שגרם לי להזיל דמעות רק בשביל מבט