"השתנית. השתנית לרעה". זה מה שהוא אמר לי כשהוא ליווה אותי
הבייתה בדרך חזרה מבית של מכרה משותפת.
הוא צודק, באמת השתניתי. אבל אני לא בטוחה שזה לרעה. אני יותר
בטוחה בעצמי, אני מתלבשת יותר יפה, מגוון האנשים שאני מסתובבת
איתם גדל. אבל הכי חשוב מהכל, נעלמה התמימות.
התמימות שכל כך מאפיינת אותי. הנאיביות החמודה והילדותית שלי.
היא נעלמה. כולה, בלי להשאיר אפילו פירור אחד לנשמה רעבה.
אני מניחה שהיא נעלמה ביום שהכרתי את יובל. זה היה במסיבה של
חברה וכשראיתי אותו חשבתי שהוא ממש חמוד. העניינים התגלגלו,
יצאנו, דיברנו, התנשקנו. אמרו לי שאף פעם לא ראו אותו כל כך
מאושר. הוא היה מאוהב. ואני? אני פשוט הייתי.
בגלל ה"חוסר תחושה" הזה, הפכתי להיות אממ... צבועה אם אפשר
להגיד, כי ידעתי שאני לא אוהבת אותו. לעזזל, אני ילדה בת 16
אני לא אמורה לדעת מה זאת אהבה!
אבל הוא ידע. וכמה שכואב לי להגיד את זה, בגלל שהוא ידע אני
נחנקתי. אני כמו פרפר. ופרפרים, לא אוהבים להיות כלואים
בצנצנת. יכול להיות שאני אמצא צנצנת שתתאים לי, אחת שתהיה כמו
"כפפה ליד". אבל הצנצנת הזאת הייתה צריכה להישבר. היא הרגה
אותיץ, לא היה בה מספיק אוויר. ולמרות הידיעה הזאת, המשכתי את
הקשר, וכך הלכו להן עוד חתיכות של תמימות, ועוד, ועוד, ועוד.
עד שלא נשאר כלום. ועכשיו, עכשיו שאני מחפשת אותה, את התמימות
שלי,אני לא מוצאת אותה. אני מניחה שמתישהו במהלך הדרך היא עשתה
פנייה לא נכונה ומאז דרכינו נפרדו. חבל, היא הייתה חלק כה גדול
ממני, היא בהחלט תחסר לי.
כן, באמת השתניתי ואפילו לרעה מאוד. אבל, אבל זה מה שרציתי
מההתחלה לא? שינוי. ובכן אני קיבלתי את השינוי שלי. השאלה היא
רק אם אני מוכנה לשלם את המחיר בעבורו.