ברגע של רצון להביע,
כי אין עוד   ונאלמה היד הכותבת והמחשבה המכתיבה.
אש חמה כוסתה בחושך האדמה.
ממשיכה לחמם אך לא להראות את הדרך לאן.
כחבטת עמוד קהה בראש, אין הפצע מדמם, רק כואב-עומם
ובכי אין.
ישכח הכאב   ניצוץ עם הזמן, רצון חדש
להכתיב(להכתים) הדף.

במקום שבו מחשבות חיות - נודמות האותיות
איה הכושר למרוח שחור על לבן.
דברי מציאות, אמת וידע.
בפרוזה מדהימה שכמוה.
משתוקק העץ, כקלף העור, ללחיצתו של הדיו.
והכסת נתבכתה, טיפות של דם שחור על רעה לא תדע.

מפלסת הקרח בים הצפוני, על מנת לסדקו ולבקעו
ישנו הצורך במשחזת הפלדה בחרטומה של ספינה.
ועל סיפון, ככל שייטת, מתנוסס התורן שעליו הגדל-
סמלו של פורקן.

... אין עווית ,  יש טרחה,  יש כאב- עמום-עלום.
קבורת העצים כרתה קרחת יער   ולא הותירה כרכי כתיבה.
שחיטת הבקר ובהמות, יצרה מחסור- מחסום בקלף.
דיו אדום שעליו נכתב.

(