עבר עליי יום נורא מעייף ותיכננתי ללכת מייד לישון, אבל נזכרתי
שאני צריכה לטפטף טיפות עיניים, כמו בכל ערב.
זנחתי את המחשבה על המיטה החמימה, ופניתי לתא התרופות במקרר.
עכשיו, איפה הטיפות האלה היו...?
"אמא!" פניתי אל המוצא שלי מתסבוכות החיפוש, "איפה תקעת את
הטיפות עיניים?". כמו תמיד, אימי לא ממש התיייחסה לעובדה שכל
צרות העולם מופלות עליה. "תחפשי", הייתה התשובה הפשוטה עד
לגאוניות. ואכן, מצאתי!
"תודה אמא", "בבקשה. עכשיו תטפטפי ולכי לישון"
"לטפטף...?" חשכו עיני. לא, אוי, אבל, אני... אררררר!! אני
עקומה מדי בשביל לטפטף אותן!! "אמא, תטפטפי לי את..." אני לא
כזאת מפונקת כמו שזה נשמע! "מצטערת, אני הולכת לישון. לילה
טוב." כמה קרירות, כמה ריחוק יכולות לבטא המלים האלה...
טוב, אז כנראה האחריות מוטלת עליי.
פתחתי את הקופסה, ניגשתי למראה וניסיתי לטפטף.
היטיתי את ראשי אחורנית (זכרתי שהלך לי טוב ככה בפעם הקודמת),
קירבתי את הבקבוקון לעין, וטיפטפתי.
הטיפה נחתה לי על האצבע.
התעצבנתי קצת על עצמי והרבה על הטיפות הטיפשיות, והלכתי להביא
מגבת נייר. בדרך טיפטפו עוד קצת על היד שלי ועל השולחן. ניגבתי
בעצבים, ועוד טיפה נפלה לי על המכנס.
הן עברו את הגבול, זו כבר הכרזת מלחמה!
היטבתי את אחיזתי בנשק וניגשתי למערכה שנייה.
כיוונתי את הפיה בדיוק למרכז העין לפי איך שהיא נראתה במראה,
מתחתי אותה למטה עד שהיא נראתה כמו קריקטורה מעוותת, וטיפטפתי.

הפעם הלחי שלי ספגה את המהלומה.
שוב פעם, הטיתי את ראשי אחורנית עד שצווארי השמיע קליקים
מפחידים, וטיפטפתי.
נוכחותה של הטיפה על האף היתה מיותרת לחלוטין.
לפני שעצביי פקעו לחלוטין, החלטתי לתת נסיון אחרון.
כיוונתי, טיפטפתי ספונטנית ו... יש! בול לעין. אבל, אוי, זה
קר... ומגרד... אחחח, לא למצמץ היה כתוב על האריזה, לא למצמץ!
החזקתי מעמד בגבורה כ-5 שניות, פתחתי את העין וניגבתי את הטיפה
המיותרת במגבת נייר.
בעע, איכס! היא נראתה כמו אחרי כמה לילות טובים בלי שינה, או,
לחילופין, כאילו הייתה שייכת לנרקומן כפייתי (אני תוהה, יש
נרקומן שהוא לא כפייתי?...).
אוף, רק נזק מהטיפות המזדיינות האלה... לפחות אני יכולה להתנחם
במחשבה, שאם הן יגרמו לי נזק תמידי אוכל לתבוע את החברה.
זהו, חשבתי, גמרתי עם הטיפות, אני יכולה ללכת לישון.
פתאום שמתי לב שאבא שלי ישן בכורסא. בטח נרדם תוך כדי קריאה,
התולעת ספרים הזה. אוף, עכשיו להעיר אותו ייקח לי שעתיים...
למה בכלל אני צריכה להעיר אותו? הרי הוא אבא שלי,הוא אמור
להיות יותר אחראי!
אבל אין לי הרבה ברירות, עדיף שאני אגמור עם זה כמה שיותר
מהר.
חשבתי לשפוך עליו מים קרים, אבל אז נזכרתי שאני מצוננת וזה רק
יזיק לי. אולי מוזיקה חזקה...? לא, כי גם אמא שלי ישנה. טוב,
כנראה שנלך בדרך הרגילה.
"אבא," קראתי בקול קטן. "אבא?" קראתי שוב והגברתי את קולי. אין
תגובה. "אבא, קום!" אוף, ישן כמו קרש הבנאדם הזה...
"אבא, מה קרה לך, נרדמת בכורסא!" הממ... אולי אני צריכה לבדוק
סימני חיים? ניגשתי אליו וטילטלתי אותו קלות. "כדאי שתקום
ותעבור לחדר, ייתפס לך הצוואר" אמרתי, והוא הימהם משהו
בתגובה.
אז הוא חי, מצויין! החייאה זה עסק מייגע, ומלכתכילה לא היה לי
כוח לזה בשעה כזאת.
"אבא, אתה רוצה שייתפס לך הצוואר?" דיברתי אליו כמו לילד קטן.
"תעבור לחדר, אל תישן בכורסא."
"בסדר", הייתה התשובה המנומנמת שבקעה מעומק הכורסא.
הסתכלתי עליו כמה רגעים בציפייה לתזוזה כלשהי. כמובן שציפיתי
לשווא.
הגיע הזמן לתוכנית ב'!
כיביתי את האור בסלון ובמטבח, ובקול שאי אפשר לטעות בו אמרתי:
"לילה טוב!".
"ללה טוף..." הייתה הנהימה שהוא השמיע בתגובה. עכשיו אני
מתחילה להתעצבן!
"אוף... א-בא!" אמרתי, משל אני הילדונת בפרסומת של בזק.
"בוא, בוא תקום". ניגשתי אליו ומשכתי בידו במטרה שיעמוד. הוא
פקח את עיניו לחריצים צרים והביט בי במבט הוזה לחלוטין.
"אה...?" הוא אמר, רגע לפני שראשו צנח שוב אחרונית.
"לא! אתה לא נרדם שוב!" "אבל... את יכולה לעשות את זה לבד..."
מה?! איזה לבד ומה לעזאזל אני אמורה לעשות??
טלטלתי אותו מעט, והוא נהם: "תני לי לישון...". נו באמת, עכשיו
החלפנו תפקידים?
טלטלתי אותו עוד טיפה, והוא שוב פקח את עיניו והביט עליי דרך
המשקפיים במבט מסומם.
"יופי, עכשיו עבור לחדר." "דקה..." דקה הוא אומר לי?! זאת אני
שתמיד מושכת את הזמן, גוד דמט!
"אבא," אמרתי לו בעוד אני מושכת אותו ביד לכדי עמידה, "תיזהר
מהפינה של השולחן פה..." מי יודע, הוא מסטול לגמרי ובטח בכלל
לא שם לב שיש שם שולחן. "לא, נזיז אותה מפה..."
אה, נו בטח! נזיז!
למה לעזאזל האנשים הטיפשים האלה מבזבזים זמן בלעקוף פינות כשהם
יכולים פשוט להזיז אותן?
בושה, פשוט בושה מה שעובר עליו (למרות שאני בטוחה שאני גרועה
לא פחות כשמעירים אותי בבוקר).
טוב, לפחות העיניים שלו פתוחות, אני יכולה בינתיים ללכת להכין
את המיטה שלי לשינה.
במחשבה לאחור, זאת הייתה ממש טעות...
איזה ללכת ואיזה נעליים! כשחזרתי מצאתי אותו שעון עם הראש על
הברכיים, נוחר קלות ומזיל ריר על המכנסיים שלו. דקה, כן, בטח.
לפי הנסיון שלי עם עצמי הייתי צריכה לדעת ש"דקה" לא שווה
הרבה!
עכשיו אני לא מוותרת לו.
לקחתי את שתי הידיים שלו ולאט לאט משכתי אותו לתנוחת עמידה,
בעודי נזהרת על אותה פינה של השולחן. "אוף, אבא, לאן הגענו
שאני צריכה להעיר אותך?" "כן, ועוד בלילה", "ובסלון..." כל עוד
יש ציניות, לא אבדנו!
הובלתי את האבא המסומם שלי דרך המטבח, וכשראיתי שהוא מתחיל
להבחין במה שקורה סביבו ולזהות את המקום שבו הוא נמצא, וידעתי
שהוא לא ייכנס לתוך הקיר, או, לחילופין, לאסלת השירותים (כמו
שחששתי קודם לכן) עזבתי אותו. ליתר בטחון צפיתי בו עוד כמה
רגעים נכנס לחדר שלו ושל אמא שלי.
סוף סוף! בתחושת הקלה נכנסתי לחדר שלי, אבל במקום ללכת לישון,
כמו שתכננתי, לקחתי דף ועט רנדומליים, השתרעתי על המיטה בתנוחה
לא כל כך נוחה, וכתבתי.
סיימתי לכתוב, סגרתי את העט, זרקתי את הדפים על הספרייה,
כיביתי את האור, נשכבתי לישון, קמתי, הדלקתי את האור, לבשתי
פיג'מה, הורדתי את החלק העליון של הפיג'מה, הורדתי את החזייה,
לבשתי את הפיג'מה, כיביתי שוב את האור, נשכבתי על המיטה,
התכסיתי בשמיכה הענקית והחונקת, השתעלתי פעם- פעמיים- שלוש,
ונרדמתי.