בעבר דמיינתי איך זה להיות טיפה של מים בתוך אוקיינוס גדול,
שיש בו עוד מיליוני טיפות שכל טיפה דומה לשנייה,
ואז להיזכר שכל טיפה היא רק דומה,
ושלעולם לא תיהיה בדיוק אותה טיפה כמוני.
ואז פגשתי אותה,וראיתי שיש אותה טיפה שכמוני
היא מיוחדת במינה.
ואמרתי לעצמי שאת הסיכון אני אקח.
כי זה היה לי ידוע שעם כל פחד יש גם תקווה,
תקווה שאני יוכל להאיר את האור בליבה.
אהבתנו פשוט נמשכה היא נראתה מושלמת ומיוחדת במינה,
היא הייתה מיוחדת במינה מסיבה שנשיקה ממנה תשנה אותי,
חיבוק ממנה ירפא כל מחלה,
ואהבתה תגרום לי להיות הגבר הכי מאושר שנברא.
כל שנייה אני הודתי על זה שאני בקרבתה,
והיא הייתה מלטפת בעדינות את  ליבי באהבה.
ובמשך כל התקופה,הייתי מוכן לעשות הכל למענה,
לעשות הכל חוץ מלחדול לאהוב אותה בליבי.
כאשר עבר זמננו בתוך מעגל האהבה,
ובהווה הגיעה זמן הפרידה.
ואז אהבתנו כמעט נשברה,
כמעט.
והעתיד...
לא ידוע לי.


בכל מצב אני חייב לך תודה,
תודה על התקופה,היא הייתה מושלמת ומיוחדת במינה.