אני מרגישה כמו סכיזופרנית עכשיו. אני יכולה אשכרה לשמוע את
המריבה הקולנית והוולגרית שבין הרגש להגיון, בתוך תוכי. הם
אפילו לא שיתפו אותי בשיחה. טוב, האמת היא שתמיד אני שומעת
אותם רבים, אבל ככה?! הם תכף הולכים מכות! די, אולי אני צריכה
להפריד ביניהם, זה לא עסק ככה.

ההגיון הוא זה שהצית את האש: "יא חתיכת שמוק שכמוך, מה אתה עוד
מתחבט בקשר לאיזו אהבה ישנה מימי אנטיוכוס? ולמה אתה מערב אותי
בזה? לך תתבכיין כמו איזה לפלף עלוב, מה אתה חושב, שהזמן הקצוב
שיש לך בעולם יחכה איתך? למה מה, הוא פראייר כמוך? הזמן אוזל
ואתה מחכה לאיזה אוטובוס שאולי בכלל לא יעבור".

הרגש, לא נשאר חייב: "כן, ואתה אמרת לי לנסות דברים חדשים,
וראית אילו כוויות חטפתי בגלל זה. אתה חושב שאתה יודע יותר
טוב. אולי כמו שהייתי עקשן על הבחור אז, גם היום עם עקשנות אני
אשיג אותו".

וההגיון מייד קוטע אותו, כמובן: "מה אתה רוצה להשיג, איזו אהבה
ישנה שאתה אפילו לא יודע אם היא בכלל מתאימה לך? אהבה ישנה
שכבר מזמן לא בסביבה?
נו, אז מה אם נכווית מכמה אהבות שניסית, מה אתה חושב, שהמצאת
את זה? מה אתה חושב, שרק לך זה קורה? אוי, מסכן, אני תכף מזיל
דמעה. יאללה, תתעשת, תנגב את דמעות התנין העלובות האלה וצא
לציד האהבה חדשה. אני לא מקבל את הרחמים העצמיים האלה שלך. זה
שאני צריך לחיות איתך כל הזמן הזה, אני צריך לקבל משכורת על כל
העבודה שאני מנסה לעשות עליך."

הרגש מתחיל להתייפח כמו איזה תינוק.... "אתה מנסה לומר לי שאני
לוזר? ככה אתה חושב עליי? ידעתי שאסור לי להקשיב לך, אבל לא
ידעתי עד כמה נמוך אתה מעריך אותי..."


ההגיון ישר קופץ לזירה: "יא אידיוט, בדיוק להפך. הנה, תראה את
האהבה הנוסטלגית הזו, הבחור אפילו לא טורח לחזור אליך. אתה
השתפכת בפניו, והוא מתעלם, פשוט לא מגיב, אתה בטוח שאתה רוצה
חרא שכזה??? בגלל שאני יודע איזה אוצרות יש בך, בגלל זה אני
אומר לך שאתה מבזבז את זמנך על ריק. למה מי הוא הייצור
הג'ינג'י הזה שאתה רוצה להשיג, לי זה לא נראה שהוא שווה אותך.
אתה יכול להשיג פי 1000 ממנו ואני לא מגזים ולכן אני גם לא
מרחם עליך. על מי אתה מרחם בדרך כלל, על כאלה שאין להם, שהגורל
התאכזר אליהם, אבל אתה? מותק, הגורל לא רק שלא התאכזר אליך,
אלא נתן לך מתנות ואתה מחפש דברים אחרים."

הרגש מתרגש ואומר "אז אתה ואני יכולים ביחד לכבוש את העולם
שמסביבנו".