אני הולכת בשביל נוצות המוביל אל ציפור עירומה אשר תלתה עצמה
על עץ.
כל-כך חסרת חיים הציפור... וכל-כך מושלמת.
אף פעם לא ראיתם ציפור כזו !
הנוצות האדומות נושרות לה מהחזה ומתעופפות באוויר. אני מושיטה
את ידיי לשמים וסוגרת אחת מהן באגרוף.
כן! זו תהיה מתנה נהדרת. אני חושבת בעוד אני מניחה את הנוצה
בקופסא לצד אבן שמצאתי על צוק התקווה.
איזו אבן מהממת.. קטנה כזו, מבריקה ומלאה סדקים.
אנשים כבר לא מעריכים את הדברים הפשוטים. אבל היא כן...
היא ברמה שונה מאיתנו. רמה שמיימית שכזו. שתי רמות מעל גבריאל,
רמה אחת מעל אלוהים.
היא לא שייכת וכל-כך שייכת לכאן.
רציתי וניסיתי לפסל משהו בעץ, אך התייאשתי לאחר שלושים ושלושה
החתכים, שלא נדבר על מה שיצא מזה בסופו של דבר.
ניסיתי גם לצייר לה- לילית קטנה עם כנפיים מפחם. אבל הציור (אם
אפשר לקרוא לזה כך) נשרף. טוב! בסדר.. אני שרפתי אותו. הוא לא
היה יפה מספיק בשביל לתת- במיוחד לא לה.
אני חושבת שהיא לא מודעת לקיומי המיותר.
אולי מחר אחרי שאמות תישלח אליה הקופסא, והיא תחשוב.. ואולי
תיזכר בפנים שלי.
אבל שזה לא יטריד אותה יותר מדי. לא הייתי רוצה שתסתובב
מוטרדת, אפילו לא למאית השנייה.