פעם, כשהייתי בכיתה ב', ביקשתי מילדה שלמדה איתי שתתן לי לגעת
לה בכוס.
"ומה תיתן לי", שאלה.
"מה את רוצה בתמורה?" עניתי בשאלה,
"אני רוצה לגעת בשלך" השיבה מחויכת. אני סירבתי והתעקשתי לתת
לה סוכריות בתמורה: "רק סוכריות". אתם קולטים איזה מטומטם, נו
מילא- מה ידעתי אז.
מספר חודשים לאחר מכן, הסתיימה שנת הלימודים ושירלי קימלמן
עברה דירה לעיר אחרת.
בכיתה ו' גיליתי את חדוות האוננות, ומאז המחשבה על  אותו יום
לא הרפתה ממני- הרי שירלי  נחשבה לילדה יפיפייה.
עשרים שנים מאוחר יותר, בלילה שהשתלטה עלי הבדידות, התעצם
במוחי אותו זיכרון אובססיבי ואזר בי את האומץ לעשות מעשה .
בקלילות גיליתי את מספר הטלפון שלה במודיעין הוירטואלי של אחת
ארבע ארבע, הסתבר שבכל מדינת ישראל נרשמה רק שירלי קימלמן אחת
ויחידה.
תקתקתי את המספר והקול שמעבר לקו נסך בי צמרמורת של ביחד אשר
נקטע ושב.
"שלום, מדבר יאיר, אני מדבר עם שירלי קימלמן ?".
"אכן, כן".
"תשמעי, אני לא יודע איפה להתחיל ואיך לסיים, אבל אם להיות
פרגמטי, אז אני יאיר מב' 2 שנגע לך בכוס בהפסקה, את ביקשת לגעת
בשלי ונתתי לך סוכריות במקום, בקיצור, אם את ספונטאנית
ומעונינת, אשמח להיפגש אתך ולהמשיך משם".  שירלי צחקקה.
קיימנו שיחת חולין מנומסת וקבענו להיפגש עוד אותו הלילה בדירתה
השכורה, כנראה שכמותי גם היא לא חיה בשלום עם אותו זיכרון.
נרגש בטירוף מההרפתקה שבדרך, נכנסתי לרכבי המפואר ובתחושת איש
העולם טסתי מעיר הבירה אל תל אביב. תוך ארבעים דקות כבר
התייצבתי בפתח ביתה וחוויתי את אור פניה היפים.
לבשה חלוק סטן ילדותי, חיטובי גופה הקטן והמדהים ניבטו בעד
לשקיפותו.
נכנסתי אחריה פנימה והתיישבתי נבוך בסלונה. כמו לפני עשרים
שנה,  ביקשתי שתתן לי לגעת לה בכוס, כמובן שנחשבתי הפעם יותר
מיומן ומלא כוונות . ליטפתי בערגה את כפות רגליה וטיפסתי
ברפרוף אל עבר הגבול שתחמו תחתוניה הורודים, הבטתי בשדיה
המדהימים ועינגתי את פלג גופה התחתון בכף ידי המצומררת, עד
שהרטיבות שאפפה את מפשעתה, החליקה את אצבעותיי אל דגדגנה
המשומן בו הפלאתי גם את לשוני.
התרגשותה, עודדה בי להמשיך עד שהשאתי אותה אל שיא השיאים. עצם
ההתפתלות שאחזה בגופה המתוק ריגשה אותי בטירוף. "הנה, עכשיו
בתמורה את יכולה לגעת  בשלי",  אמרתי מרוגש תחת נוסטלגיה
והפשלתי את מכנסי.
"מה פתאום, סוכריות- רק סוכריות", התעקשה, חתמה וליוותה אותי
החוצה