שוב יורד גשם חום, בוצי. שוב אני יושבת מול הטלויזיה בלי לראות
דבר.
שוב, כמו באותו ביום בו שמעתי את הבשורה הנוראה. נהרגת.
כשהודיעו שחייל נהרג והודעה תימסר למשפחתו, שמו נאסר עוד
לפרסום- כבר אז ידעתי. הרגשתי את הקשר שהיה בינינו נחלש ונמוג.
היתה בי ריקנות שהתפשטה מבפנים.... זה אתה.
לאחר יום וחצי כבר אמרו את שמך. ציפיתי לזה. לא בכיתי. לא
צעקתי. בתוך- תוכי זעקתי: אסור לי לאבד אותך!!! - - - - - - -
- - - -
שתקתי.לא הייתי אפילו קרובה אליך. אף אחד לא בא להודיע לי
אישית, לנסות להקל את המהלומה.

היה חורף. קר. הרבה שלג בגולן ולכן לא הגעת הרבה. אתה לא אוהב
אותי, אמרת אז- ואני.... אני כבר ויתרתי.
בהצגת הסיום של אותה שנה היית משוגע והיית אבא חיים. אני הייתי
רק דמות ממחזה שלמדנו.

אחר כך בא האביב. עונת הפריחה.
אני ראיתי רק את הפרחים על קברך. תמיד צעירים, רעננים, כמוך.
כמו שתישאר בזכרוני.
לאחר זמן, כשהתחלת להתקרב- אני התרחקתי. לא העזתי להאמין. ואז,
אולי ויתרת, אולי מההתחלה זה היה רק דמיון שלי- נגמר.

הגיע הקיץ, עונת היובש. לא, לא היה בינינו כלום. המשכתי לאהוב
אותך, אך לא הראיתי דבר.

ואז היה סתיו, הגשם הראשון. עונת המעבר. עד הגיוס לא ראיתי
אותך. כשראיתי אותך שוב- עיני ברקו. אהבתי פרחה מחדש, ללא
גבולות, ללא מעצורים- - - - אך רק בפנים. המשכתי להסתיר. לא
רציתי שוב להתאכזב. מאז לא ראיתי אותך.

ועכשיו שוב חורף, שוב קר. אני שוב יושבת מול הטלויזיה בלי
לראות דבר.
שוב יורד גשם חום, בוצי, בדיוק כמו באותו היום, מאז שאתה כבר
לא כאן...