"מה זה הצלצול הזה?"
"תשתוק! אבא שלי התעורר."
כמעט נפלתי מהמיטה.
"יאללה, תתחיל להתלבש, אני הולכת לכבות את השעון."
אוסף את הבגדים בידיים ,דורך על האלבומים המזדיינים עם התמונות
שלה מגיל 16.
אני לא מבין את האנשים האלו שיש להם ארבעה אלבומים מלאים
בתמונות שלהם עצמם. כשהראתי לה את התמונות שלי שמסודרות באלבום
תמונות קטן שהביאו לי מתאילנד,היא לא הבינה איך זה שאני בן 22
ויש לי רק 20 תמונות. ניסיתי להסביר, אמרתי לה שדברים טובים
זוכרים הרבה זמן ואני לא צריך פלאשבקים קטנים, אני מעדיף להזכר
לבד, וחוץ מזה אני בכלל לא מזהה את עצמי בתמונות .

היא שאלה אותי אם היא נראית בתמונות קטנה. אני מסתכל אליה ורק
מחייך - "את רק נראית שונה."
שמענו רדיו כל הלילה וכל שיר נשמע כאילו נכתב על משהו שקורה לי
בחיים. הווליום היה חלש אבל הצלחתי לזהות ,זה היה פורטיס,את
הפזמון שרתי לה בשקט,היא לא הכירה את השיר ושמעה רק את
הסוף...וזה כואב לי בביצים.

ואז הצלצול.
 
מי לעזאזל צריך לקום בשלוש לפנות בוקר?
הספקתי כבר לשים מכנסיים ואת הגופיה,היא נכנסה לחדר ובקושי
יכלה להחזיק את עצמה מרוב צחוק. אני יכול לראות את אבא שלה
נכנס כמו מתוך סרט ומרביץ לי עם הכפכפים שלו.
"אני אומר לך תירגעי ,אני לא צריך את אבא שלך פה עכשיו."
היא הורידה לי את הכפכפים מהרגליים ואמרה" בשקט- הכלב
יתעורר".
קיבינימט, זה כמו סרט טורקי.
הלכתי משם כ"כ מהר, בעצם זה היה יותר קרוב לריצה.
אחרי 15 מטר הסתכלתי אחורה ,ראיתי אותה על המרפסת מנופפת לי
לשלום.

"שלום ,שלום ואל תבואי לי בחלום".