לעיתים קרובות אני חושב על יום מותי.
הרי על מה כבר יכול אדם לחשוב בלי שום דבר אשר עבורו
שווה לחיות?

רואה בברור את הלוויתי, את קברי הנמצא מחוץ לגדר בית הקברות.
המוני אדם עומדים בוכים, עצובים. כה עצובים.

אך אני מחפש אותה. התמונות עוברות במוחי, פרצופים מוכרים.
ואז אני רואה אותה, עומדת בצד, חרישית. לבושה בשחור, מכופפת
כמעה, רואה לנפשה.

מנסה לחשוב כיצד מרגיש אדם כאשר הוא יודע
שהוא-הוא הגורם למותו של אדם אחר.

לעיתים קרובות אני חושב על יום מותה.
הרי על מה כבר יכול אדם מת לחשוב אם לא
על מוות של הגורם למותו?

רואה את המוני האדם בוכים על קברה, הצמוד לקבר בעלה.
ילדיה היפים עומדים ומספידים.

רוחי מרחפת מעל, עצובה, בוכה.
בוכה על כך שנסתיימה תקופת השקט.
הנה עכשיו היא באה להרוג אותי בפעם השניה.
הנה, עכשיו, היא באה לרדוף רוחי, לשחק במשחק
הכה אהוב עליה.