אני מתגעגעת אליי...
לא שאני כזאת מציאה גדולה אבל אני מתגעגעת לעצמי...
מתגעגעת לגיל 3 שהכל היה כ"כ פשוט, שצחקתי...רואים תמונות שלי
פשוט מאושרת...אושר טהור...אושר של תמימות אושר של חוסר ידע,
או בעצם הידע הגדול ביותר...הייתי מאושרת, הייתי אני ילדה בת 3
אידיאלית..מוקפת בחום ואהבה, מרגישה חום ואהבה, והכי
חשוב...בלי תסכולים...קצת קשה לסבול מתסכול שאתה אפילו לא מכיר
את המילה.
אני מתגעגעת לעצמי בגיל 6-7...בגיל שאהבתי את בי"ס, בגיל
שהייתי מוקפת בחברים ושמחה ומאושרת, בגיל שבו הייתי הבת בן
האולטימטיבית, שיחקתי כדורגל, טיפסתי על עצים, ניצחתי את כל
הבנים בהורדות ידיים (חוץ מאת טל אבל זה רק בגלל שהייתי
עייפה..), הייתי בעננים...
אני מתגעגעת לעצמי בגיל 10, תחילת ההבנה שהיא, למרות מה שכולם
יטענו, בעצם ההבנה הגדולה ביותר, היא ההבנה הבסיסית...אתה לא
מקובע על משהו אחד, אתה יודע שמה שאתה רוצה זה רק שיהיה טוב,
והדרך לטוב יכולה להשתנות..איפושהו בדרך גם אני נהייתי
מקובעת...אני מניחה...כמו כולם...
אני חושבת שאיפשהו אחרי גיל 10 התחלתי לשנוא את עצמי, לא ממש
אבל כן...לשנוא את עצמי...ככה זה...איפשהו אחרי גיל 10 התחלתי
להיות מתוסבכת ועם תסבוך באה שנאה עצמית..כי ככה זה...
אני מתגעגעת לעצמי של שנה שעברה, הייתי מתוסבכת..כמו עכשיו,
אבל לפחות אז, אז הייתי אחרת לגמרי, הייתי אדישה, הייתי חזקה,
הייתי אני בתדמית שבה רציתי להיות...
היום אני מרגישה יותר טוב עם עצמי.. בדר"כ...אבל, אבל היום יש
בי משהו לא היה בי אז....אני לא יודעת להגדיר אותו אני לא
יודעת, אבל אני יודעת שאני מתגעגעת לעצמי...
אני מתגעגעת לעצמי ולא רוצה לחזור...עברתי את זה, אין שום סיבה
לעבור את זה שוב...אבל יש לי מין צביטה כזאת בלב....צביטה של
געגוע...
אולי אני בעצם מתגעגעת למישהו אחר....