- הוא כבר חלק את יודעת.
- מי?
- השיער שלנו.
- אני יודעת.
- אז למה את ממשיכה להסתרק באובססיביות שכזו?
- יש לך רעיון יותר טוב?
- לכי לישון.
- אני עדיין לא הרוגה.
- את לא אמורה להיות הרוגה כדי לישון, רק עייפה.
- שתינו יודעות שזה לא נכון.
- ממה את כל כך מפחדת?
- מהמחשבות שלפני ההירדמות. ממחשבות עליו.
- מי מהם?
- הוא.
- מה זאת אומרת הוא? לא שהיו לנו הרבה, אבל, לא היה אחד שהוא
"הוא".
- ההוא הנצחי, זה שעדיין לא הגיע או אולי נמצא כאן כל הזמן, זה
שחיפשתי בכל אחד מהם, זה שאני עדיין מחפשת.
- אהה, האהבה נוסח טלנובלה שלך.
- כן, הוא. מה, הוא רק שלי? לא שלנו?
- אני כבר מזמן הפסקתי לחלום.
- אבל ההוויה שלנו היא חיים בחלומות. את עצמך סוג של חלום.
- לא יקירה, אני אשליה, השתקפות.
- אותו הדבר.
- בהחלט לא, אני השתקפות של הנפש שלך.
- חבל.
- מה? למה חבל???
- חשבתי שהנפש שלי יותר יפה מהחיצוניות שלי.
- החיצוניות שלך מהממת.
- תפסיקי להחמיא לעצמך.
- באמת שלא, יש לנו אותו כיסוי, אבל את אמיתית, אני רק
השתקפות, והנפש שלך יפה בדיוק כמו הפרצוף.
- גם היא מלאה חצ'קונים?
- אל תהיי חומרנית, לא מתאים לך. ותעזבי כבר את המברשת, בגלל
זה אחר כך נושרות לך שיערות.
- אני אנוכית?
- מאוד.
- באמת?
- מה את חושבת?
- אני חושבת שאם הגעתי למצב שאני מדברת עם עצמי במראה, ועצמי
עונה לי, כנראה שהמקום בשבילי הוא באמת במוסד לחולי נפש.
- אל תהיי כל כך בטוחה. אנחנו מדברות בגלל שאת בודדה, את חולקת
עם אחרים רק מחצית מעצמך.
- אם אחלוק יותר הם יברחו.
- החברים האמיתיים שלך לא.
- אין לי כמות מספקת של אנשים קרובים בכדי שאוכל לנסות זאת
עליהם.
- תפסיקי עם הרחמים העצמיים!
- עכשיו את  גם המצפון שלי?
- תמיד.
- את חושבת שיום יבוא והוא יגיע? שאני אפקח את העיניים והפרצוף
שלו יהיה ממש בתוך הפרצוף שלי?
- אני מקווה, בשביל שתינו.
- כל כך רע לך?
- נראה לך נחמד לגור בתוך מראה?
- אז את מבינה כמה רע לי...
- לא, בכלל לא. את גרה בבית מקסים, עם משפחה מאושרת, יש לך הכל
ואת רק מחפשת סיבות לכאוב.
- אולי בגלל שכל הזמן כואב לי?
- אולי בגלל שאת מפחדת להיות מאושרת?
- אם אני אהיה מאושרת, למה אצפה? על מה אחלום?
- לא יודעת, קודם תהיי מאושרת ואז תספרי לי.
- את עוד תהיי פה?
- בהחלט מקווה שלא.
- את רואה את העתיד?
- לא.
- אז מה את שווה בכלל?
- אני ראי לנפש שלך, דרלינג, תרתי משמע אפשר לומר.
- מה את מחייכת? תורידי את החיוך הזה מהפרצוף שלנו עכשיו. אני
רוצה להיות שלמה עם עצמי, ולא לדבר עם עצמי.
- להיות שלמות... זה קשה.
- נמאס לי לבכות לאחרים על כמה שרע לי בלי יכולת להסביר, לפחות
את מבינה אותי. דמות מטופשת.
- בלי עלבונות!
- את יודעת מה הכי עצוב?
- את בטח תגידי לי...
- הכי עצוב שאפילו את לא באמת עונה לי, שכל הדיאלוג העצמי הזה
מתקיים בראש שלי, שהדמות במראה היא עדיין אני, בחורה מחוצ'קנת,
עייפה, מכוערת, שבוכה, והשיער שלה, כבר מזמן חלק.