אני כבר בת 15. 15! 15 שנים אני חיה! זה המון. אני ממש זקנה.
טוב, אני אולי זקנה, אבל זקנה שנראית טוב... מה זה טוב? מצוין!
אני הבחורה הכי יפה והכי מקובלת בבית הספר. כולם רוצים להיות
לידי.
הבנים בשכבה, רובם כל היום מסתובבים סביבי, מזמינים אותי לצאת
איתם, אבל הם כאלה מכוערים. כמובן שיש כמה בנים ממש חמודים
שאני מסכימה לצאת איתם במקביל, וככה יוצא שערב אחד אני יוצאת
עם מישהו אחד ובערב הבא אני מבלה עם מישהו אחר. אני לא אסכים
לצאת באופן קבוע עם אף אחד. למה לי להתמקד באחד כשכולם מסביב
רוצים אותי ומוכנים לתת כמעט הכל כדי שאני אשב איתם לארוחת ערב
פעם אחת לפחות? אני אומרת להם שאני יוצאת עם כמה במקביל, ולא
נראה שזה מפריע להם. חשוב להם להיות איתי ולא איכפת להם איך.
מה אכפת לי שזה ככה? אני רק מרוויחה.
אצלי אין דבר כזה ערב פנוי, בלי לעשות כלום. אם אני לא יוצאת
בערב עם מישהו, זה רק כי אני לא רוצה. ערבים כאלה אני מעבירה
עם אחד מהחבר'ה הקבועים שלי - אריאל ומשה. אנחנו תמיד ביחד,
בקושי נפרדים. אני לא זוכרת איך התחברנו, כי כשמסתכלים אחורה
אני והם היינו די שונים.  טוב, בעצם משה עדיין לא ממש כמוני
וכמו אריאל. הוא הטיפוס השקט, שלא מדבר הרבה. הוא מסתובב איתנו
אבל רוב הזמן אני נמצאת איתו רק כדי שהמורים יראו שאני "בהשגחה
טובה". הם לא יודעים שבעצם משה עושה בדיוק מה שאני רוצה...
אריאל לעומת זאת, נורא דומה לי. פעם היינו שונים לגמרי. לאריאל
תמיד היו ציונים מצוינים, ובצדק, עד שהתחלנו להסתובב יחד. מאז,
הציונים ירדו, אבל שטויות! מה שחשוב זה שעדיין מאפשרים לנו
להתראות. פעם ההורים של שנינו הודאגו מרמת ההשפעה שלי על אריאל
והחליטו לנסות להפריד ביננו, וכמו שאתם רואים, לא בדיוק
הצליחו. יותר מדי קשה להתנגד לי!
אם לאריאל היו ציונים טובים, אז לי בכלל לא היו ציונים... טוב,
אני אולי מגזימה, אבל האמת היא שאף פעם לא השקעתי בלימודים.
תמיד עניין אותי להיות עם החבר'ה, לצאת לקניות וכאלה.
להורים שלי לא ממש איכפת. הם מתעניינים מדי פעם, שואלים מה
קורה, אבל לא ממש דואגים. יש להם דברים "חשובים" יותר לדאוג
להם. "צרות" יותר גדולות. לא איכפת לי מהצרות האלו, כל עוד אני
מקבלת את הכסף שלי.
אני עושה מה שאני רוצה, ואף אחד לא עוצר בעדי. אני והחבר'ה שלי
שולטים על בית הספר. שלושתנו חברים במועצת התלמידים, מה שעושה
אותנו הרוב במועצה. מלבד זאת, שלושתנו מייצגים לתלמידים את מה
שהם לא, ומי כמוני יודע שזה מה שהם אוהבים. כמעט כולם מעריצים
אותי, ורוצים להיות כמוני. חינכתי אותם להתלבש אחרת, לדבר
אחרת. להיות כמוני.  
אבל עדיין, זה לא כולם. יש כמה אנשים, בעיקר הבנות, שכל הזמן
רוצים להוציא אותי ממועצת התלמידים בטענה שאני לא עושה כלום.
זה לא כל כך נכון. אני פשוט לא אוהבת לעשות את כל העבודה
השחורה. לא ממש איכפת לי איך  בית הספר נראה ומה קורה עם אספקת
האוכל בקפיטריה. ממילא אני בבית ספר רק חמש שעות ואת האוכל אני
אוכלת במסעדה שמעבר לרחוב. הצטרפתי למועצה במילא רק כדי לקבל
עוד קצת כסף מההורים שחושבים שאני באמת עובדת קשה, וגם כדי
לטפל בנשפים ובמסיבות שנערכים במהלך השנה.  

היום הוא יום ההולדת ה-15 שלי. עוד מעט תתחיל מסיבת יום ההולדת
שארגנתי. מסיבה גדולה, עם תקליטן מבחוץ, הרבה אוכל והרבה
אנשים. דברים כאלה רק מקדמים את הפופולריות שלי, ואני הרי
נהנית מהדברים האלה, אז מה איכפת לי?
היום בבוקר, כשעברתי במסדרון ופרסמתי את המסיבה מפה לאוזן, באה
מולי מישהי שאני לא בטוחה אם הזמנתי אותה למסיבה או לא. אני לא
יודעת למה, אבל כשהלכתי במסדרון עם אריאל ומשה, היא פתאום צעקה
לעברנו: "אתם, אתם לא יותר טובים מהממשלה!"
מעניין למה היא התכוונה.