ואני דווקא כן אכעס.
לאהוב אותך.

העולם מקלקל לך פנים ישנות, שוודאי כה אהובות עלייך.
את מרגישה מכוערת, וודאי כמוני...
אוהבת געגוע ישן, שכשאת נזכרת בו - לא מוצאת בו עוד תוחלת.

ולפעמים רוצה כך לחבק אותך, ילדה שלי משמעותית.
ולפעמים רוצה להרוג את עצמי, פשוט כך. אינני יכולה להחזיק
אותך.

מתארת אותך, פוסעת חרש אל מגירות ליבך.
והן שבגדו בך, נסגרות והופכות לקרות קרות בפני עצמך.
לצחוק פסיכופטי, לכאב לא מורגש, לקור הזה.. קור.
וכשהסערה נגמרת את עדיין נמצאת שם, כל-כך כואבת. ילדה שלי...
לו יכולתי להיות לך לאם, למרפא.




12.1.03