הפלאפון שלי צילצל וקיוויתי שזה הוא אבל לשווא.
לא מצליחה להרגע כדי לשכב לישון, חושבת שבבטן איפה שהוא נדפק
לי השעון. כבר עברו חודש ושבועיים מאז שחזרנו וכולם פחות או
יותר ידעו ואני מפחדת.. אולי בגלל זה לא נרדמת. רוצה להנציח,
לנתח בראש ואולי להבין מה נדפק אצלי. הרי לפני קצת יותר מחצי
שנה כתבתי עליו שיר "הוא כל כך בשבילי".
אומרים שיש לי הכל- שאני "מסודרת טוב", הם לא טועים אלה
שאומרים למרות שיש כאלה שהרבה יותר טוב אבל על מה שיש לי אני
לא אוותר.
העניין הוא שאני לא  מוכנה לראות את זה חולף מעל פני, מעליי,
לנגד עיני כמו שמספר הפעמים האחרונות.
מה הפסיק אחרי המספר 8? אוקי אז זה התאריך הראשון והיפה שלנו
והחזקנו 8 חודשים ועשינו שיא... so what?
והתפקידים מתחלפים... הוא שהיה חזק תמיד פיזית ולא חזק, ואפילו
קרוע נפשית, לעומתי שהתחזקתי נפשית ותמיד חלשלושה פיזית.
זה לא רק הוא שלא יודע שלא יודע מה רוצה מעצמו, אני בעולם הזה
כבר הרווחתי תעודת וותק.
אני שמחה מהעולם שלנו יחד אבל לא ממה שסביב לו, ממה שבחוץ.
החודש וחצי שלנו מתקרב והחמסה אצלי בארנק אבל חשוב מזה הלב שלי
דופק ומחייך מנוכח הימצאותו של החצי השני שלי ומילוי החסר, או
מילוי המלא.
אחרי הכל אם לא היה אכפת לי כל כך לא הייתי שופכת את העניין על
גבי המסך (על חשבון שעת יופי נוספת שלי...שממש 'כפת לי ממנה
עכשיו). אני לא חושבת שהוא יודע שהיום הזה מתקרב.
אולי אם הוא ישכח אז כלום לא יקרה לנו? מה שבטוח זה שאני
זוכרת...וקצת מודאגת.


לא להאמין...עברו 8 ימים מאז שחיברתי את חששותי על נייר...8
ימים ועכשיו זה ממש ממש נגמר...