"טוב, תודה", מלמלה, בפעם המאה, והלכה. עוד אדום. היא כבר
מבולבלת לגמרי ומיואשת, אחרי שעברה כמעט את כל הקרונות בחניון
עדיין לא מצאה אפילו לבן אחד. מוזר, חשבה פתאום, כמה לקחנו את
הפרצופים הלבנים היומיומיים האלו כמובנים מאליהם, הנדנו עפעף
אולי למראה איזה שחור או צהבהב, אבל הלבנים, הם תמיד היו שם,
ותמיד יהיו. ועכשיו... "גם אתה לא...?" שאלה בייאוש, "טוב,
תודה", נאנחה, והמשיכה לכתת רגליה בחניון המקפיא. כל מה שהיא
צריכה זה אדם לבן אחד, רק פרצוף בוהק אחד...
"מצאי את האיש הצחור", שוב הדהדו באוזניה דברי הזקן, "הוא
ישכין בך מנוחה". כבר חודשים שאינה רגועה. נעה הלוך ושוב בכל
מקום בו היא נמצאת, זעה באי נוחות ללא הפסקה, ישנה לכל היותר
שלוש שעות בלילה. גופה לא יעמוד בזה עוד, ידעה, וכך הבינה
שעליה להיעזר בהם. אפילו לחפש אותם לא הייתה צריכה, הם פנו
אליה, שלחו זקן, אחד מהם, שהיה אמור למצוא מזור לנפשה. ומאז
שדיבר איתה, היא מחפשת. כבר שעות שלא אכלה, ואף אחד מהאדומים
האיומים האלה לא הציע לה לשתות אפילו. ולמרות הכל, היא לא רוצה
לחזור. לא רוצה להיות בבית. והם יודעים את זה. יודעים ולכן
משאירים אותה כאן. הם מבינים אפילו יותר ממנה כמה שהיא חייבת
למצוא את האיש הצחור הזה. הם יודעים שהיא מוכרחה.
אבל הקרונות לא נגמרים, והמשא כל כך כבד, והקור, והרעב... היא
לא חושבת שתוכל להמשיך. אולי פשוט לעזוב הכל ודי. אבל הסערה לא
תשכך, וגופה ימשיך לבעבע, לנצח כנראה, אם לא תמצא לפחות אחד.
פתאום ראתה אותו. לשבריר שניה, אבל היא בטוחה שזה היה הוא.
הבזק לבן כזה באמצע הלילה לא יכול להופיע סתם. היא רדפה אחריו,
עוקבת אחר הקול שכבר לא שמעה והפרצוף שכנראה לעולה לא תשוב
ותראה. מותשת מהריצה, הטילה עצמה על רצפת החניון הקפואה בזעקת
שבר, ואז חייכה לעצמה בעצב וחשבה, איך לקחנו את אותם פרצופים
לבנים כמובנים מאליהם.