היה היה פעם...ככה כל הסיפורים עם הסוף הטוב מתחילים..
אני משער שאני רוצה לגרום לזה להראות סיפור עם סוף טוב...

תמיד הייתי אדם בודד...אני משער שאתם תוהים איך אפשר להיות
בודד כל הזמן, הרי כל החיים מושתתים על חיי חברה ועל היופי שהם
מכילים כביכול. ובכן, לא.
אני לא יודע אם אלה היו העקרונות החזקים שלי או שמא סתם עצם
העובדה שעיצבנתי את החברה שגרם לי להיות לא מקובל. תמיד
הסתכלתי בהערצה, כמו אנשים רבים אני מניח, על אנשים
מקובלים...ראיתי אותם מרחוק וראיתי כיף אדיר. אפשר להבין
אותי.
כל מי שמסתכל מהצד רואה אנשים שמבלים כל הזמן וחווים אהבות
וחוויות בכלל.
כמוהם כמוני. גם אני השתוקקתי בשלב מסוים להיות פופולרי.

כמה אני מצטער על הרצון הזה עכשיו.

משאלתי התגשמה, וכן נהייתי מקובל בחברה. וזה היה כמו שדמיינתי.
אנשים סבבו אותי וצחקנו ועשינו כיף. הכל היה כל כך מושלם,
חוץ...
החברה בלי ששמתי לב החדירה לי את הערכים שלה. הערכים שכל החיים
שלי התנגדתי להם, תוך זמן קצר הם הצליחו להחדיר את העקרונות
שלהם בעזרת תמרון קל של הרגשות שלי., וברצון שלי להיות מקובל.
היא השתמשה ברצון שלי וע"י כך נתנה לי אולטימטומים שמפאת
התשוקה הרבה שלי לחיי חברה בחרתי בתשובה שהייתה ברורה
להם-בתשובה שגרמה לערכים שלהם להכנס בי.
כך נהייתי חלק מהם. עד ששמתי לב לטעות הגורלית שעשיתי, כמעט
הייתי מושפע טוטאלית.
פניתי נגד עצמי ובזמן לא קצר, החזרתי לעצמי את העקרונות הישנים
שלי, אחרי שכמובן עזבתי את החברה. היא נמאסה עליי. אין לי כח
להתמודד על דבר שאין סיכוי שאני אצליח לנצח בו-שימור העקרונות
שלי.
וזה סה"כ הגיוני. מה אתם מעדיפים? אופוריה תמידית או שימור
העקרונות שכרוך בעבודה קשה ומתישה. התשובה ברורה-בסופו של
דבר.

הדבר הזה גם גרם לי גם כמעט לאבד תקווה לבת זוג מוצלחת...אני
כל כך דבוק בדעה שאדם בעל ערכים של החברה הוא דפוק לגמרי, שזה
גרם לי להאמין זאת גם על בנות. והעובדה שרובן, אם לא כולן
מושפעות טוטאלית מהחברה <<אשמתן שהן לא מבריקות במיוחד?>> גרמה
לי כמעט לאבד תקווה. אולי אני אדם פרפקציוניסט, אבל זה לא דבר
רע בהכרח.
בכל החיים שלי אומנם אהבתי באמת רק שתי בנות סה"כ, אבל אני גאה
לומר שהן היו עד כדי כך מיוחדות. אכן, יש לי סטנדרטים נוקשים,
אבל יש בי תקווה שאני אוכל למצוא מישהי, ותמיד הייתה לי.

היה מקום שתמיד אהבתי ללכת אליו. הוא היה מקום מבודד שכל כך
אהבתי. זה היה עמק, עם דשא ירוק עד, נחל זורם, ועצי פרי שנראה
שהיו מצמיחים עוד פרות כל פעם שאני עוזב.
המקום היה מוקף כולו בהרים ואת הדרך למטה, היה מאוד קשה
למצוא.
אהבתי את המקום הזה. גם כי אף רגל של אדם מודרני עם מכונות לא
נגעה בו, וגם כי הם לא יכלו לנגוע בו, בגלל ההרים אותם אני
מברך על קיומם.
ועוד דבר שהיה מאוד טוב, זה שהעמק הזה היה רחוק כ-10 קילומטר
מהישוב הכי קרוב, מה שגרם לאוויר להיות רענן ולשמיים להיות
בהירים, והרעש היחיד היה רעש החיות המהלכות, הנחל הזורם והרוח
הנושבת.
הייתי הולך אל העמק הזה כמעט כל יום, שוכב על הדשא ובוהה
בשמיים, מדמיין את צורות העננים השונות. מחשבות התרוצצו לי
במוח, ועצרתי והרהרתי על כל אחת מהן-כי היה לי זמן.
לא מיהרתי לשום מקום ולא רציתי למהר, כי אין טעם לחזור
לציוויליזציה של ימינו, שמלאה בפיח ובגועל. אשמתה? לא. היא
נולדה ככה.
יום אחד הגעתי אל הצוק ועשיתי תצפית למטה כהרגלי. אך ראיתי
משהו משונה. משהו שלא היה שם, ונראה היה שהוא זז.
רצתי ישר את הדרך כדי להגיע לשם. דרך סלע העקרב, אל המורד
הענקי ירדתי אל העמק. זעמתי על אותו אדם שהוא מחלל את המקום
שלי, למרות שידעתי שגם אחרים יכולים להנות ממנו, אבל רק אם הם
לא באו במטרה להשמיד את המקום כי אז אני אגן עליו בחיי. המקום
היפהפה היחיד בארץ המזורגגת הזאת, ואין סיכוי שאני אתן למישהו
להרוס את המקום הזה.
ככל שהתקרבתי ראיתי בבירור יותר את האדם, נראה היה ששיערו היה
שיער ארוך שחור וחלק, ידיים עדינות, ולבסוף הבנתי שזאת הייתה
נערה, והיה נראה שהיא הייתה בגילי.
שיערתי לעצמי שהיא כמו כל האחרות-מושפעת. חסרת דעות עצמאיות,
ולא שווה טרחה אפילו.

ניגשתי, מבואס קלות, אליה ואמרתי לה, קצת ברוגז אני מניח "מה
את עושה פה?".
היא סובבה את ראשה אליי וחייכה קלות. היא הייתה יפהפיה. עיניים
ירוקות מדהימות, שיער שחור ארוך וחלק כמו שכבר ציינתי, ונראה
היה שיש לה גוף איכותי <<אני הרי זכר>>. ולא רק זה, החיוך שלה
היה ממיס קרחון. לא יכולתי להתאפק וחייכתי גם אני. היא ענתה,
ונראה שהיה זה בסרקזם גלוי, "מה אכפת לך?" ואז גיחכה לעצמה.
זאת תגובה סה"כ טיפוסית לבני אדם. לא רוצים שיחדרו להם לפרטיות
מחשש שיוכלו למצוא משהו...
אבל היא אמרה את זה בהתלוצצות. תהיתי לגבי זה, אבל עוד לא
הגעתי למסקנה אם היא סתם ניסתה לא להכנס לויכוח או שזה היה
ירידה על החברה.
אבל שמחתי שהיא לא נכנסה לויכוח. כי אז הייתי צריך לנצח
אותה...אני מניח שזאת תגובה נורמלית של האגו שלי, אבל לא נורא,
ואז לא היה סיכוי שהיא הייתה מוצאת חן בעיניי. שתקתי. לא טרחתי
לומר כלום, וגם היא לא. זה, אפשר לומר, הייתה השיחה הכי
אינטיליגנטית שלי עם בת, אפילו שלא נאמר כלום. הרי "סייג
לחוכמה שתיקה" לא?
היא לא טרחה להתרומם ממצב הישיבה שלה, ואני לא טרחתי להתיישב.
פשוט הסתכלנו אחד על השני, כנראה משתוקקים לראות מי יהיה הטיפש
יותר, שישבור את השתיקה.
לבסוף היא נשכבה. "התחמקות טובה" מלמלתי לעצמי. זה היה סימן
שעברתי את המבחן ואני יכול גם לשכב. תמיד שנאתי את המבחנים של
הבנות. בד"כ זה היה מטומטם כל כך שפשוט צחקתי לבנות בפרצוף.
וזה היה גם סימן שיש תיקו, אבל, למרות שאני לא יכול לומר את
זה, בגלל שזה היה מבחן בסתר, זה היה נצחון שלי. עזבתי את
העניין הזה., והתיישבתי לידה.

לא טרחנו להכיר אחד את השני, כי זה מטומטם. כנראה ששנינו הבנו
את זה.
פשוט שכבנו ובהינו בעננים. היה כל כך מרגיע, במיוחד העובדה
שלידי שכבה הילדה הכי מדהימה שפגשתי עד עכשיו, למרות שאני לא
מכיר אותה. אבל זה לא משנה....כי החברה קבעה לנו שכדי שלהכיר
מישהו באמת אנחנו צריכים לראות אותו הרבה פעמים...זה
דבילי...אם רק היינו מקשיבים לעצמנו, תוך כמה שניות היה אפשר
לגלות אופי של אדם...
אחרי כמה דקות היא אמרה "תראה את העננים. נראים כל כך יפים, אך
משנים את עצמם כל הזמן". הסתכלתי עליה. ידעתי שזה עוד מבחן,
וזה היה אחד קל, אבל הפליא אותי משהו אחר. איך אינטיליגנציה כה
רבה יכולה להתגלם בבת. כנראה שזה סטראוטיפ של החברה שבחרתי
להקשיב לו כי לא מצאתי הוכחה נגד זה, אבל פה באה הסתירה שלי.
ידעתי שהיא דימתה את העננים לבני אדם. כמה שמבחוץ הם נראים כל
כך יפים אבל הם משנים את עצמם-הם כל כך צבועים, והזוהר שלהם
הוא רק אשליה. "נכון" עניתי לה בהיסוס. לא היה לי כח להתחיל
איתה דיון על זה כי המצב והרגע היו כל כך יפים, אבל מצד שני
ידעתי שהיא צריכה לקבל את הרושם הנכון עליי, וגם הרצון המשווע
שלי לויכוחים ודיונים-תשוקה בלתי פוסקת היא שגרמה לי לומר
''אבל לא משנה מה נעשה, עדיין יתקיים האגו של בני האדם, אז
הצביעות היא לא גורם כל כך חשוב פה". נראה שהיא הוכתה בתדהמה.
אכן לא הרבה בנים יכולים לקלוט רמזים מסוג זה, ואותו סטראוטיפ
שנקבע ע"פ סטטיסטיקה גרידא הוא זה שגרם לה לחשוב שאין סיכוי
שאני אבין את זה. אחרי כמה שניות היא חייכה. היא הבינה שגם בי
מתגלמת אינטיליגנציה כנראה, כי היה לה מבט רך, ולא מבט מתגונן,
כמו שיש כאשר מתגוננים נגד אנשים מטומטמים- כאשר בסופו של דבר
הם יכולים לעשות דברים שטותיים למדי.


לא רציתי להתחיל איתה-גם כי אני חושב שהתחלות הן ממש פתטיות
ואם כבר אז זה רק על נשים בשביל סטוץ זול, כי רק הן שוות
שיתחילו איתן, וגם כי עליה, ככה שיערתי לעצמי, זה לא יעבוד, כי
לפי מה שהסקתי עד עכשיו היא אינטיליגנטית למדי. אך תהיתי אם
אופורית החושים שבהתחלות הגברים ישפיעו עליה...אחרי הכל מאוד
קל להכנס לזה, כי ההרגשה מצוינת.
בנוגע להתחלות, אף פעם לא אהבתי את זה...העדפתי ללכת בדרך
ה"קשה", למרות שידעתי שבסופו של דבר שההעדפה של הבנות מסתכמת
בגבר הכי "חזק", וחיבוב אותו אדם לא נובעת מהאישיות המדהימה
שלו כביכול, אלא מידיעה שהוא חזק. אז למרות שלא היה ביסוס
לעקרון שלי מהבחינה הזאת ידעתי שזאת סתם צביעות, כי אני אהפוך
למישהו אחר כדי לקדם את האינטרסים האישיים שלי שבמקרה הזה הוא
קבלת אותה אישה, לכן תמיד העדפתי ללכת בדרך הרגילה שנחשבת גם
לדרך היותר קשה.

היא לבשה מכנס שלושה רבעים, חולצה רגילה בצבע שחור ונעליים
שחורות רגילות. היא לא לבשה טבעות שרשראות או עגילים, מה שגרם
לי לכבד אותה עוד יותר כי היא לא מושפעת מדעת החברה שגורמת לה
לרצות להתגנדר עבור זכרים פוטנציאליים.

למרות הדעה הרווחת, שאדם מושלם הוא חסר דאגות בחיים, ראיתי
אומללות בעיניה.
לא טרחתי לשאול בגלל שידעתי שאין טעם כי אף אחד לא רוצה שיחדרו
לפרטיו האישיים כי זה יוכל לתת לו עמדת כח, וגם כי זה מנומס.
לא רציתי להיות מנומס, כי מנומס זה צבוע.
כל בני האדם ששואלים לשלומך עושים לי חלחלה. הם באים מתוך דעה
שמוסכמת ע"י החברה כדי להגדיר את החברות שלהם עם אנשים ע"י
בירור רגעי כאשר אותם אנשים מברכים את חבריהם לשלום. כמובן
שזאת צביעות כשלעצמה משני הצדדים, כי מצד אחד הצד השני יכול
לשקר, והאדם התמים שבא לברכו לשלום לא יעלה על דעתו את המזימות
הצצות בראש האדם שבירכהו, או שהאדם המברך בא מתוך מניע צבוע
כדי להיות מקובל בחברה ולעשות רושם על אנשים.

היא איכשהו קראה את המחשבות שלי, מה שהתברר ככשרון מעוות אצל
הרבה בנות לפי מה שראיתי, אך הן פחדו להודות בזה כי החברה
הייתה מאשימה אותן באמונות מטומטמות חסרות ביסוס. "כן...אמרה
החברה עם הערכים הלא מבוססים" חשבתי לעצמי וגיחכתי קלות.
שמתי לב שהיא עומדת לדבר. אחרי כמה שניות, כמו ששיערתי, היא
התחילה לספר את סיפור חייה. "החיים שלי מסובכים" היא התחילה
לומר, בעצבנות ועצבות קלה. "אמא שלי מתה לפני שנתיים וכתוצאה
מכך אבא שלי נהיה אלכוהוליסט, אז הוא לא מסוגל לטפל באחיות שלי
רוב הזמן, ויש לו גם לפעמים התפרצויות זעם. פעם אחת הוא אפילו
תלה את אחותי מהחלון ודרש ממנה לבקש סליחה כי היא יצאה ללא
רשותו לשחק עם שאר הילדים" היא נשמה נשימה עמוקה והמשיכה. "אני
האחות הבוגרת אז אני צריכה לטפל באחיותיי כאשר אבי שיכור,
ולהגן עליהן ממנו. האחיות הקטנות לא מבינות את הסיבוך שבנתינה
ללא הפסקה והן ממשיכות לרצות עוד ועוד" סיפור זה גרם לי להבין
עד כמה אנשים חושבים רק על עצמם, וזה נתן לי זיכרון שלי עם
אימי, כאשר בילדותי הייתי כפוי טובה. הזדהיתי איתה, אבל ידעתי
שאני לעולם לא יוכל לדעת מה באמת היא מרגישה. היא סיימה את
הסיפור ונאנקה בקול חלוש.
דמעה זלגה מעיניה והחליקה במורד לחיה. לא ידעתי מה לומר לה.
בחיים שלי לא הייתי טוב בזה. תמיד ניסיתי להביא הומור לחיי
אותו אדם עצוב, אבל בסיטואציה הזאת, יהיה טיפשי מצידי לשנות
נושא. הכרתי טוב את מושג הקיניסיולוגיה וידעתי שעליה לפרוק טוב
את הרגשות שלה. חיבקתי אותה אחרי זמן מה של חשיבה. תהיתי אם זה
יהיה צבוע לחבק אותה, והגעתי למסקנה שהמטרה מקדמת את האמצעים.
היא הייתה זקוקה לאוזן קשבת וכדי להמחיש לה את זה השתמשתי
בסימן מוסכם ע"י החברה של הבנה. למרות סלידתי מסימני החברה,
זאת הייתה דרכי להראות לה שאני איתה, בכך שהיא גם תוכל להבין
זאת. ידעתי, וקיוויתי שהיא גם מבינה את זה, שאנו פועלים בכל
זאת על אינסטינקטים. "כשאתה ברומא, התנהג כרומאי" אמרתי לעצמי.
ידעתי שכל עוד אני דבוק לאינסטינקטים שלי, אין טעם להיות טיפש
ולהתנהג כמישהו שאני לא.

לא יכולתי לומר לה כלום בעוד היא מתייפחת על החזה שלי, כי
ידעתי שאין טעם. אני לא באמת מבין מה עובר עליה, למרות שאני
מבין את הסיפור שלה.
זה גרם לי לתהות. למה באמת אנשים עצובים שיש עליהם כל כך הרבה
אחריות? אני משער לעצמי שהם לא מוכנים לזה. כל החיים שלנו
החברה שומרת עלינו מהחיים הרשעיים שבחוץ,
ואז שאנחנו סוף סוף יוצאים אל העולם האמיתי אנחנו לא מורגלים
אליו כי החברה שמרה עלינו יותר מדי. היא הגיעה לעולם הזה,
ובתור נערה שלימדו אותה שהיא לא מוכנה, וע"י כך גם לא לימדו
אותה מה לעשות במצבים של "מבוגרים", היא הרגישה מבולבלת
והרגישה לחץ עצום על עצמה, מה שגרם לה להיות עצובה שהיא לא
מתמודדת עם זה.

האור טבע וחושך עלה לשמיים. היא סיימה להוציא את רגשותיה.
שמחתי שאני הייתי נוכח בזה. זה גם הראה את התנגדותה לחברה.

היא אמרה, אחרי זמן מה, "תסתכל על השמיים, על הכוכבים הנוצצים,
ומסתכלים על כולם מגבוה. הכוכבים הללו מייצגים אותנו. יש
כוכבים שנושאים על גבם אוכלוסיה שלמה ויש כאלה שהם ריקים
מאוכלוסיה. אבל מוזר לראות שהכוכבים עם האוכלוסיה הם הכי יפים
בעוד הכוכבים ללא האוכלוסיה לא יפים.".
הבנתי למה היא התכוונה. עניתי לה "כן, אם לוקחים בחשבון מצב
שבו אין אגו, אז נשיאת האנשים על גבנו הוא מעשה חמלה טהור. ללא
שום אגו שכלול בתוכו. הכוכבים הריקים במצב ללא אגו מייצגים
כוכבים שעדיין לא השתחררו מכבלי האגו".
ידעתי שהיא התכוונה לכך שהיא סוחבת על גבה כל כך הרבה, והיא
תהתה איך למרות הכל, היא יכולה להיות מלאה בכל טוב, כי החברה
מחשיבה אותה כמישהו נחות כביכול. מישהו חלש. שנינו המשכנו
לבהות בכוכבים. הדממה השתלטה עלינו. קמתי וניגשתי לאחד מעצי
הפרי. קטפתי תפוח והגשתי לה. משום מה הרגשתי כמו הנחש מגן עדן,
למרות שלא פיתיתי אותה לכלום. כנראה שניסיתי להתחמק, כנחש
חמקמק.
אחרי זמן מה קבענו להיפגש אחרי יומיים וכל אחד פנה לדרכו.

יומיים אחרי באתי בשמחה לעמק, כי ידעתי שהיא תחכה לי. ראיתי
אותה מרחוק, עומדת מתחת לעץ הפרי ליד הנחל, זורקת אבנים למים,
מתוך שעמום כנראה.
ירדתי למטה. היא הייתה עם גבה אליי. עשיתי רעש כאשר התקרבתי
אליה, כי רציתי לראות איך היא תגיב. היא הסתובבה ופניה קרנו
מאושר. בלי נימוס ראשוני, שבו צריכים לברך אחד את השני
התיישבתי לידה. זה היה כל מה שרציתי אי פעם. התחלנו לדבר. כל
אחד העלה את הפילוסופיות שלו, חוויות שלו במשך החיים, אתגרים
והשאר. ככה העברנו את רוב הזמן שלנו כנערים. היינו נפגשים
בעמק, ומדברים שעות על גבי שעות. מדי פעם לפעם היינו עושים
משהו אחר, אם נגיד הייתי מציק לה.
ממש אהבתי אותה. אני חושב שהיא ידעה את זה, ואיך אפשר לא?
לא ידעתי מה היא הרגישה כלפי, ולא העזתי לשאול. לא רציתי להרוס
את מה שיש עכשיו.
אבל אז גיליתי את התשובה. יום אחד שנפגשנו כהרגלנו בעמק, שמנו
את רגלינו במים ונתנו לזרם העדין לשטוף את הדאגות שלנו.
דיברנו על החיים עצמם, כמה שהם הפכפכים. אני זוכר את הרגע הזה
במיוחד.
בדיוק סיימנו דיון על החיים, שאז היא אמרה "אז הגענו למסקנה
שהחיים הפכפכים נכון? כמה שזה נכון...אף פעם אי אפשר לדעת מה
הולך להיות" תוך כדי שהיא מחייכת ברוגע.
הנהנתי להסכמה, תוך שאני משמיט את ראשי למטה כחיה כנועה
שמקשיבה לאדונה, ואז, היא התקרבה אליי ואמרה בלחש "הפכפכים".
אז היא נישקה אותי. רטט עבר בכל גופי. זאת הייתה הרגשה כל כך
טובה. כנגיעה משמיים. כמובן שלא התנגדתי. איך אפשר? נישקתי
אותה בחזרה.
אז ידעתי, ששנינו מרגישים את אותו דבר. זה היה הסימן, וידעתי
שיותר מזה באופן גלוי, לא יהיה, מפאת הסלידה הרבה שלנו
מהחברה.

החברה כבר הייתה מחשיבה אותנו כחברים, אבל שנאנו את המושג הזה.
הוא מושג סתמי וחסר ערך שמראה בעלות על מישהו ושליטה בדרך
שמקובלת על החברה.
ניצול האנשים לקידום אינטרסים אישיים. הדוגמא הכי ברורה לכך זה
צאצאים- המשכת השושלת כדי להבטיח המשכה לאותם זוג אנשים.

פעם דיברנו על החיים שלנו. היא אמרה לי שהדבר שהיא הכי רוצה
להתנסות בו זה קיום יחסי מין. ליבי פעם בחוזקה. התפללתי שזה
יהיה איתי. איך אפשר לא? הילדה הכי מדהימה שראיתי בחיים שלי
בוודאי יהפוך את הדבר הזה לדבר הכי טוב שקרה בחיים שלי. שיערתי
לעצמי שהיא לא הייתה מזכירה את זה אם לא היו לה כוונות, אבל אז
היא המשיכה "אחרי זה, מצידי אני יכולה למות. החיים הללו לא
משמעותיים עבורי. הם רק כלי לפיתוח שלי, והגלגול הזה כבר הרוס
מדי" ידעתי שהיא התכוונה למשפחה שלה. זה היה ברור. אמרתי לה
שאלפי פעמים חשבתי על להתאבד. מה החיים הללו שווים? הם רק דבר
חולף בכל מקרה.
היא הסכימה איתי. הרגשנו כמו טיפות מים. באות והולכות כל כך
מהר. אין לנו אפשרות לעשות כלום. יש כמה טיפות שמשפיעות-נותנות
חיים לנזקקים או ממלאות אגמים, הן אלו שמוערכות, אבל השאר,
גורלן להתנפץ על האדמה ולמות.

היינו לפעמים הולכים גם אחד אל השני לבית, למרות שהיא לא אהבה
ללכת ולעשות דברים רבים. נראה שהיא הייתה בגישה של מוות קרוב,
כי היא לא רצתה לעשות כמעט כלום. כאילו היא רצתה להנות מהרגעים
האחרונים שלה....לא הבנתי את המשמעות של כל זה. כשבאתי אליה
בפעם הראשונה, ראיתי את אחיותיה ניגשות בשמחה, שנראתה קצת
מאולצת, אל אחותן. משום מה היא לא נראתה שמחה. "אולי היא לא
רצתה שאני אראה משהו?" חשבתי.
אז הן צעקו "תעזרי לי בשיעורים! איפה היית?". השמחה המאולצת
הייתה בעצם רק דרך להסחה זולה כדי שאחותן תעזור להן.
היא השמיטה את ראשה. זה מה שהיא לא רצתה שאני אראה. אבל זה לא
הרע לי. ישר אחרי, היא כנראה הבינה שאין לזה שום משמעות. היא
הרימה ראשה ועזרה לאחיותיה.
אני בינתיים הכנתי ארוחה. תמיד הצטיינתי בכל מה שהכנתי לאכול.
"איזו נקבה אתה" היא התלוצצה. חייכתי לעברה. הכרתי טוב מאוד את
הסטראוטיפ שנקבות מקומן במטבח ולא במקום אחר.
הקפצתי את החביתה האחרונה, ושמתי על הצלחת.
הבנות השתוקקו לאכול. אני לא נגעתי באוכל וכך גם היא. תהיתי אם
היא גם יודעת את משמעות הביצה, שזה בעצם מחזור של תרנגולת.
אותי אישית זה דחה, מה שגרם לי לסלוד קשות מביצים.

יום אחד, בדיוק עמדתי ללכת לישון ששמעתי דפיקה על החלון שלי.
נתקפתי בהלה, אבל נרגעתי כאשר שמעתי את קולה. הכנסתי אותה. כבר
מעבר לחלון שמעתי שמשהו לא כשורה. היא נכנסה דומעת ואמרה
"אבא". לא היה צורך להוסיף עוד. הבנתי שאבא שלה השתגע בהתקפים
האלכוהוליסטים שלו. אמרתי לה שהיא ישנה פה היום. אדם רגיל היה
מנצל את המצב לטובתו, אבל אני רציתי בטובתה. לא יכולתי לסבול
לראות אותה בוכה.
אמרתי לה "אני כבר חוזר, אני הולך להביא את המיטה". היא קמה על
רגליה וניגשה אליי.
היא שמה את האצבע שלה על פי ומשכה אותי אל המיטה. "זהו זה''
אמרתי לעצמי. לא האמנתי שזה קורה לי. הפנטזיה הכי גדולה שלי
בזמן האחרון הולכת להתגשם.
כשהכל נגמר, הלכנו לישון מחובקים. שנינו התמזגנו בתוך האין
סוף, וקיבלנו צורה של אחד. הרהרתי על זה קצת, ותהיתי אם יש
לאהבה הזאת מניעים אגואיסטיים. למרבה הפתעתי לא הגעתי לשום
מסקנה.
אנחנו לא רוצים ילדים, כי אנחנו יודעים שזה רק ימשיך את ההרס
של בני האדם, ואנחנו לא מנצלים אחד את השני. אנחנו באמת ובתמים
נהנים אחד מחברת השני.
כמה לא הגיוני שזה נשמע, זה היה נכון.
נרדמנו. מעטה הלילה הקריר עטף אותנו ונישקנו. חששתי לגבי משהו,
אבל לא ידעתי אם הוא נכון או לא. קיוויתי שלא.

בבוקר התעוררתי וראיתי שהיא איננה במיטתי יותר. שיערתי לעצמי
שהיא הלכה אל העמק.
הלכתי אחריה. כמובן. רציתי לפגוש אותה שוב. ידעתי שזה יכול
להיות מוזר. כי אחרי דבר כזה לא תמיד יש מה לומר. הגעתי אל
תחילת ההרים שמהם יורדים אל העמק וראיתי אותה. שמחתי, כמו
תמיד. מסיבה לא ברורה היא הלכה אל עבר הצוק, ולא ירדה מהשביל
שנמצא לידו.
חשבתי שהיא הולכת להשקיף אל העמק, כמו שאני נוהג לעשות
לפעמים.
צעקתי לעברה. היא הסתובבה וראיתי דמעות בעיניה. היא אמרה "עליי
לעזבך אהובי, שכן חיי כבר הסתיימו. כל חיי חיכיתי לך, אך עתה,
כשהגעת, עליי לעזוב. תדע שאהבתי אותך...תזכור זאת!". לקחו לי
כמה שניות לקלוט את כוונתה. רצתי לעברה בשיא המהירות, ככל
שרגליי נשאו אותי. הנערה שאהבתי, עומדת לקפח חייה בהתאבדות.
התפלאתי מזה עדיין. אני? אוהב? רצתי אליה. היא ראתה אותי
ומיהרה לקפוץ לפני שאני אגיע אליה. "אל תתאבל עליי" היא אמרה
"כי אתה יודע שאלו רק מניעים אגואיסטיים." קולה העדין התחלף
בקול עמום של התנגשות. עכשיו הכל הובהר לי. הבכי, חוסר הרצון
לעשות כלום, הלילה שעבר אצלי. היא רצתה לממש את חייה לפני שהיא
תשים להם קץ.

התיישבתי על האדמה. ידעתי שאני לא אוכל יותר לחזור לעמק היפה.
נתתי למקום הזה להיות הקבר שלה. המקום שאף אחד לא יכול להגיע
אליו. מקום שבו היא תהיה שלווה. ללא שום הפרעה מצד בני האדם.
כמה הצטערתי אבל שאני לא אוכל לבוא לחלוק איתה את השקט הזה.
דמעה זלגה בעיני. ידעתי שהיא אמרה לי לא להתאבל עליה, והיא
צדקה במה שהיא אמרה, שזה אכן מניעים אגואיסטיים, כי היא תחסר
לי, ולא יהיה יותר מי שידבר איתי על דברים שאף אחד אחר לא מעז
להעלות במחשבתו. קיוויתי בכל ליבי שבגלגול הבא נהיה שוב ביחד,
כאוהבים. הרגשתי כל כך טוב להיות איתה.

הרוח נשבה על פניי בקלות,  כמחפשת להרגיעני. היום נהיה קודר,
ונדמה היה שהכל התאבלו על מותה.
תהיתי איך האחיות שלה יתמודדו עם זה שהיא לא תחזור יותר לעולם.
האם הן יחכו בקוצר רוח לשובה, ויאמרו לעצמן שהיא רק הלכה לכמה
זמן והיא תחזור, או שהן יגלו את האמפתיה  שאותה הן היו צריכות
לגלות קודם לכן.
אני משער לעצמי שדבר גורר דבר. הן היו רעות אליה, עכשיו החיים
רעים אליהן. הן גרמו לכך. האחיות הקטנות שלה היו מעורבות
ברצונה להתאבד, אך אולי זה ילמד אותן לפעם הבאה.
תהיתי איך אבא שלה יגיב, אם בכלל, ותהיתי מה אני אעשה. אולי
כדאי לי להיפגש איתה בעולם האחר? אבל האם אני מוכן לקחת את
הסיכון שיש עולם אחר?
החלטתי שלא. אבל מה אני אוכל לעשות במשך כל חיי? הזכרון שלה
יהיה חרוט במוחי לתמיד. כל דבר שאני אעשה, יעבור במחשבה על איך
הוא היה יכול להיות אם היא רק הייתה איתי.

החלטתי שאני חוזר לביתי. רצתי לשם. רצתי כמו מטורף. כאילו שום
דבר לא יכול לעצור אותי. הגעתי לשם מתנשף ונאנק לנשום על מפתן
הדלת. נכנסתי וניגשתי אל חדרי. בהיתי במיטה. המיטה,
המיטה...ידעתי שלא יעבור לי הרגש אליה. רציתי לשכב, אבל לא
יכולתי. מחשש. חשש שזה יזכיר לי אותה עוד יותר. היא, שאפילו את
שמה לא ידעתי, את מוצאה, או את שם משפחתה. לא ידעתי. זה לא היה
חשוב, וזה לא חשוב גם עכשיו, כי היא מתה.
הילדה עם השיער השחור, העיניים הירוקות, שחיוכה, אשר העלה את
לחיה למעלה בצורה אלגנטית, ושהיה יכול להמיס קרחון, שכל כך
אהבתי-איננה יותר.