מעדתי לתוך החושך.
פתח האור המריא בתאוצה של 10 מטר לשניה ועטיפת התחרה האילמת
החלה להתפשט. האור שזה עתה היה בכל הפך לנצנוץ כוכב חרישי
שנאבק אי שם רחוק למעלה שלא להעלם כליל.
ריח מעופש של ריק , אבק בטון ושתן ישן התערבב בצחנת מוות של
איזו חיה קטנה שבטח נדדה לפה על פני התעלות לפני כמה שבועות.
האויר- או אולי חיית לילה מיתולוגית-  שרק וגנח ליד אוזניי כמו
רוח מדבר משוסעת בחריצי התריסים.
הנני כאן.
במקום אותו בוראי העולם לא דאגו לבקר ולבדוק לפני שמסרו את
הפרויקט הגמור לאלהים. לא רגל ולא כנף של מלאך לא נכנסו לפה.
אולי גם מלאך המוות פוסח על המערה האפלה הזו כשהוא מחפש לקוחות
טריים?
בור ללא דפנות וללא תחתית. לפחות יש לו תקרה - ראיתי אותה
בשניות הראשונות.
משהו זז שם בחשכה. אולי ציפור נטולת מקור ,היושבת על צמרתו של
עץ - שהיה יכול להיות ירוק לו היה לי פנס - ורואה איך אני עובר
לידה במהירות , עוצמת עין אחת ומנידה את ראשה הצידה כמו
תרנגולת, שוקלת האם כדאי לצנוח אחריי. או אולי משהו אחר זז שם
בחשכה.
קר פה.
ונהיה קר יותר ויותר, כאילו שאיני נופל למטה - אלא החוצה, אל
החלל הערום והחלק. לא החלל המוכר שרואים בלילה מכוכב - חלל
אמיתי וריק ,חסר תכלית ופשרה כמו חדר עזוב שנפתח רק מבחוץ ,
לאחר שהדלת נטרקה מאחורי גבך. חלל מת.
מה המקום הזה בכלל?
לא יכול להיות גן עדן. גם לא גיהנום. בטוח לא עולם החיים. אולי
צדקתי בנושא בוראי השמיים והארץ. אולי זו באמת פינת יקום חשוכה
שאחת לא שמו לב עליה - ומאז הספיקו לשכוח את קיומה. ואולי זה
רק בור ביוב מיוחד באמצע הרחוב, שמישהו עם שפם שחור מהול בשיבה
מיאס לעוקפו בסרט אזהרה למשך ארוחת הצהריים.
החוקיות שבחושך.
השקט הלח והדחוס מאפיין כל נקודה סביבי באותו ערך מוחלט של
חוסר ידיעה, אפס מעשה ויציבות כרונית.
החושך נהיה לבן. לא מואר - לא, הוא עדיין חושך - אבל עכשיו
האפלה כבר לא ריקה-שחורה-אטומה אלא ריקה-לבנה-אטומה. כאילו
הירח מזיל אור על ענן ערפל סמיך, והערפל נכנס לעיניים- ואי
אפשר לראות דבר , ואתה מתהפך הצידה כדי שהעשן הצורב לא יכנס
לאף - אך לשווא - הערפל רודף ועוטף אותך, כמו תמנון עם אינסוף
זרועות רכות שמלטפות את הפנים רגע לפני שהאויר הופך למים ואתה
נחנק כמה עשרות קילומטרים מתחת לפני הים.
מה השעה?
תראו, עוד מעט בוקר. צריך להתעורר. ללכת לעבודה, לבית הספר,
לגן, לנסוע, לטוס, לצחוק, לבכות, לנצח ולהפסיד, לחיות. הנה אני
מתעורר. חם ונעים לי, והיא שוכבת לידי, מחבקת אותי בשנתה
ונושפת נשימות חמות על הלחי שלי. עוד מעט תבוא זריחת השמש,
ואני אחייך ליום החדש ואתעסק לי בענייני הבוקר הקטנים שתמיד יש
להם ריח טעים של קפה טוב וקרואסונים.
חלום מוזר זה היה. אף פעם לא היה לי חלום נפילה לפני כן.
גם עכשיו אין לי.
כי זה לא חלום. וחבל. הייתי רוצה שכל זה יהיה רק חלום - ואני
אתעורר, והחושך יהיה בריא וטוב - ולא חושך לבן  מבשר רעות, לא
כמו נורות הפלואורוסנט בבתי החולים או פנסי מכונית שיכורה. לאן
אני נופל ומתי אגיע לשם - אם בכלל? ומה, לכל הרוחות - שבטח גם
הן לא נכנסות לפה - מה זה המקום הזה?! אך השאלה האמיתית - למה?
רק תגידו לי, למה?