אני מניח שהייתה אמורה להיות לי, בשלב זה, דעה, אבל כמה
שניסיתי לא הצלחתי לגבש אחת. אפילו ניסיתי לכתוב קצת. הביאו לי
פיסת נייר ועפרון מחודד - הם מאד נחמדים אליך אחרי שכבר החליטו
שהולכים להרוג אותך - וניסיתי לכתוב.
"יש הרבה דגים בים. נראה שהחיים האלה לא ממש הלכו לי - נו
מילא, אחרי הכל זה היה הניסיון הראשון שלי. מאיפה הייתי אמור
לדעת מה לעשות? פעם הבאה אצליח יותר."
הבטתי על הדף, תוהה שמא אלה אינן המילים הנכונות לסכם בהן את
חיי. לא הצלחתי להחליט. מצד אחד זה היה די בסדר, מסר אופטימי
שלא ישאיר את קרוביי בדיכאון, מצד שני נרמז שם שאני מאמין
בגלגול נשמות וכאלה, וזה לא שיש לי משהו נגד זה אבל אין לי ממש
דעה בנושא.
זה היה יכול להיות יום כל כך נחמד! אבל אני, כרגיל, הייתי יותר
מדי עסוק במחשבות על העתיד מכדי להנות מהרגע. אפילו את היום
האחרון שלי עלי אדמות אני לא חי כאילו זה היום האחרון שלי עלי
אדמות, אלא כל הזמן מוטרד במה יקרה בדיוק בעוד עשרים וארבע
שעות כשיתלו אותי. ומה אם זה נכון שיש לך זקפה כשאתה נחנק? לא
הייתי רוצה שתתפרסם תמונה שלי תלוי שבה רואים בליטה חשודה
במכנסיים. אבל ככה זה, אני תמיד יותר מדי מודאג מהעתיד. פספסתי
יום שיכל להיות ממש חביב, בכל מקרה, כי כמו שכבר אמרתי, כשכבר
יודעים בודאות שאתה הולך למות בשעה כך וכך, עד אז הם דווקא
ירשו לעצמם להיות נחמדים אליך. והם היו מאד נחמדים, באמת.
קודם כל הם שאלו אותי מה אני ארצה לאכול בסעודה האחרונה שלי.
זה היה ממש קשה. רציתי שיתנו לי אופציות ואבחר מתוכן, אבל הם
התעקשו שאני יכול לקבל מה שאני רוצה. היה שם אפילו איזה סוהר
שמן ברוחו, שאמר שאוכל זה הדבר הכי טוב בחיים, אז כדאי שאני
אנצל את ההזדמנות האחרונה שלי ואוכל את מה שהכי טעים לי, ואם
אין לי רעיונות הוא יכול להמליץ לי על כמה דברים. אז חשבתי על
זה, ובסך הכל אני אוהב המון דברים. סטייקים או פסטה או סתם
המבורגרים ממקדונלדס, או גלידה, או שוקולד, הכל באיזשהו שלב
נראה לי כמו הדבר הטוב ביותר בעולם. עכשיו הייתי צריך לבחור מה
הדבר שאני הכי אוהב, וזה קשה.
בסוף אמרתי לסוהר השמן שיבחר בשבילי משהו שווה, העיקר שלא יהיה
מעורב בזה בצל. הוא הבטיח שזה יהיה משהו פצצה שלא מהעולם הזה.
זה נראה לי הגיוני ובן אדם צריך להרחיב את אופקיו הקולינריים.
אני חשבתי לעצמי שהוא קצת מגזים, וזה רק אוכל, יש דברים יותר
חשובים מזה בחיים.
האוכל היה באמת מאד טעים. אולי לא הכי טעים בעולם, אבל ככה זה
כשיש לך ציפיות גבוהות מדי. נראה לי שזה מסווג כצרפתי אבל אני
לא בטוח. הבעיה שלא ממש הערכתי את האוכל, כי לא התרכזתי בו,
הייתי יותר מדי עסוק בלחשוב על מה דעתי. אחרי הכל אם אני הולך
למות בעוד כמה שעות, אני צריך שתהיה לי דעה לגבי זה. אבל כמה
שניסיתי לחשוב לא הגעתי למסקנה חד משמעית. זה היה מבלבל. מצד
אחד זה נראה לי קצת חבל, מצד שני זה לא היה כזה איכפת לי. אז
אני אמות. לא סוף העולם. לא צריך לעשות עניין מכל דבר.
חברה שלי באה לבקר. זה היה יפה מצידה. גם היא הייתה ממש נחמדה
מרגע שהודיעו את התאריך והשעה שבה יתלו אותי. האמת, עד כמה שלא
נעים לי להודות, היא שתמיד ניקרו בי הספקות שמא היא לא אוהבת
אותי בכלל. אבל זו באמת הייתה מחווה נאה, לבוא לבקר אותי ממש
קצת לפני הסוף. היא גם בכתה קצת, די הרבה אפילו, ומלמלה שהיא
אוהבת אותי ואיך היה תחיה בלעדי. בכיתי איתה, אבל בעצם קצת
שמחתי כי היא אף פעם לא רצתה להראות שאיכפת לה ועכשיו לא הייתה
לה ברירה.
היא הייתה די יפה, חברה שלי, וככה כשהיא בכתה ונצמדה אליי די
רציתי לזיין אותה. היא הייתה מסכימה, אני בטוח, וגם השומרים
שהתבררו כאנשים חביבים בטח לא היו מפריעים לנו כדי לא לקטוע את
הזיון האחרון שלי. אבל הבעיה שהיא לא לקחה גלולות כי זה עשה לה
בעיות עם המשהו, ולא היה לי קונדום, אז ויתרתי על העניין. כי
מה, מה יהיה אם אני אכניס אותה להריון? העולם יזכור אותי בתור
בנזונה שהותיר אחריו אישה שבורת לב לגדל ילד לבדה. מצד שני,
אולי זה דווקא לא יהיה כזה נורא, כי זה כאילו השארתי לה מזכרת
ממני, ואמנם אני מת אבל האהבה שלנו לא תמות. או משהו כזה, היה
לי קשה להתרכז בזמן שכל כך רציתי לזיין. אבל לא הצלחתי להגיע
למסקנה, אז ישבנו מחובקים איזה שעה, עד שהיא הייתה צריכה ללכת.
לא נורא, חשבתי לעצמי, סקס זה לא הכל בחיים.
אחרי שהיא הלכה ניסיתי לעשות איזה מין טבלה של בעד ונגד המוות
שלי, כדי לראות מה דעתי ואם אני חושב שזה רעיון טוב או רע
שיוציאו אותי להורג. אבל זה לא הלך. היה ממש מאכזב. תמיד
חשבתי, כשאתה כבר כל כך קרוב למוות, פתאום יש לך איזו הארה.
הארה בתחת שלי, הכל בדיוק אותו דבר.
רציתי לכתוב איזשהו סיכום של החיים שלי, איזשהו מסר למי שיבוא
אחריי, אבל ויתרתי כי כל מה שכתבתי נראה לי דפוק. לא רוצה
שאנשים יקראו את הדבר האחרון שאי פעם כתבתי ויחשבו - "טוב, אז
נכון שהוא מת, אבל הוא היה די דפוק גם ככה". חוץ מזה שאין לי
ילדים, ומי כבר יקרא את זה.
השעות המשיכו לחלוף. כל הזמן הסוהרים הציעו לי כל מיני דברים.
אם אני רוצה לשתות, לאכול,לחרבן, להתפלל, משהו. אבל לא רציתי
כלום. הציעו לי סיגריה. מצד אחד חשבתי שאולי כדאי שאעשן אותה,
כי אני תיכף הולך למות ומה זה בכלל משנה, ועדיף לראות אם
הפסדתי משהו כל השנים האלה; מצד שני ככה יוכלו להגיד שלא
עישנתי ולו סיגריה אחת מלידתי עד מותי.
בשעה האחרונה הרהרתי לגבי איזו הבעת פנים עליי לעטות בעת
התלייה. זה היה ממש בעייתי, הזכיר לי את תמונות המחזור
מהתיכון. אני יכול להיראות רציני ועצוב, או שאני יכול לשדר
שאני לוקח את זה בקלות, והוצאה להורג מסכנה אחת היא לא מה
שתוציא אותי משיווי המשקל שלי. בסוף הלכתי על משהו מכובד
וסולידי, כי לא צריך לעשות פרובוקציות מיותרות, אני יכול למות
כמו כל בן אדם נורמלי. ההורים שלי יהיו מרוצים, חשבתי, וגם חבר
שלי יגאל, כי הוא כזה שמרן. חברה שלי אולי הייתה מעדיפה שאעשה
פרצוף, אבל נראה לי שהיא תהיה עצובה מדי לכעוס בגלל זה.
כשהגיעה השעה הגיע הסוהר השמן ופתח את דלת התא. הוא לא אמר
כלום, זה היה ברור. נראה לי שהוא חיבב אותי. בעת שהוליך אותי
לעמוד התלייה ניסה לדבר איתי קצת, לשאול אותי אם יש לי משהו
שאני רוצה שהוא ימסור למישהו. נענעתי בראשי לשלילה. חשבתי שזה
לא נעים שהוא כזה נחמד אליי ואני אנטיפת ולא טורח אפילו לענות
לו רוב הזמן, כל הזמן רק מרוכז בעצמי.
הבטתי בלולאה שיועדה לצווארי. לא, עדיין אין לי ממש דעה בעניין
הזה. עוד לא החלטתי. לא נראה לי שהייתי רוצה למות מרצוני. אבל
זה לא כזה נורא אחרי הכל. גם אם אתה מפסיד ממש המון , אתה לא
יודע מה אתה מפסיד אחרי שאתה מת. אם יש חיים אחרי המוות, נראה
לי שאני במצב די בסדר כי בסך הכל לא עשיתי שום דבר ממש רע.
ואולי, חשבתי בזמן שהתליין מהדק את הלולאה סביב צווארי, אולי
באמת יש איזה משהו בסגנון גלגול נשמות, וזאת הייתה רק הפעם
הראשונה שלי פה, ואחרי שהם יתלו אותי אני אחזור ויהיה לי עוד
נסיון. וזה נראה לי נחמד, כי הרגשתי שהיו כמה דברים שיכלתי
לעשות יותר טוב. בזמן שהחמצן הפסיק להגיע לי למוח הגעתי למסקנה
שאם בכל זאת יהיו לי עוד חיים, בחיים הבאים אני צריך יותר
לחיות את הרגע, ותהיתי אם אני יכול לקרוא לזה הארה, אם זה
נחשב. מיד לאחר מכן מתתי, ואני כבר ממש לא זוכר אם הייתה או לא
הייתה לי זקפה, אבל בעיקר אני מקווה שהבנתם את האירוניה הדקה
שבסוף הסיפור הזה, כי לא הייתי רוצה שתזכרו אותי בתור ההוא
שכתב סיפורים לא מובנים.