אביגיל, רק שתדעי שהכי פירגנתי בעולם... וזה סתם שאיפות.

"אולי משהו לא בסדר איתי" היא הביטה בי בעיניי הדבש הגדולות
שלה.
לא יכולתי שלא לחייך לעצמי.
השתוקקתי לחבק אותה, אבל היא נראתה לי בודדה מידי למגע,
ילדה קטנה שכזו, כל-כך הרבה תמימות בשפתיים בנות 18 חורפים.
רציתי הכי בעולם לנשק אותה, להגיד לה: "את עד כדי כך קשת
קליטה??"
ושהיא תצחק ותגיד שזה הכל היה ידוע מראש, כמעט מתוכנן.
אבל היא שותקת כעת, מנסה לגמוע כל מילה שלי על מנת למלא את
החללים הגדולים מידי שהיא נושאת.
לא יודע מה להגיד לה כדי שתבין.
"כולם כבר מצאו אהבה..." היא משפילה מבט בייאוש. בתוך תוכה
מאחלת לכולם רק אושר.
בתוך תוכי אני מאחל לכולם אכזבה, רק שלא תהיה עצובה...
'גם לך יש אהבה!!!' האיש הקטן בתוך הראש שלי מפוצץ את
האוזניים, אבל אני שותק.
מפחד לפגוע בה במילים מקולקלות.

עכשיו היא נשכבת לאחור על החול, אני עוד יושב מולה, החושך מאיר
אותה בצורה כל-כך מיוחדת שהיא כמעט ונראת לי שבירה בנגיעה.
אני חושב על איך אלוהים גזר עליה להיות לבד כל השנים הללו,
מלאכית.
רק אבדה לה בחיפוש אחר האושר... איש לא הכין אותה לעובדה שהוא
עדיין ולא נמצא.
מתקרב אליה ומתיישב ליד ראשה, מלטף את השיער החום הארוך והיא
אינה מגיבה כלל.
"כבר אין כוכבים שיפלו..." היא אומרת לפתע
"עבור ילדות קטנות שלא פגעו באף אדם.." אני משחרר לאוויר.
מרגיש את גל הצמרמורת שעובר בה. כאילו נקראו מחשבות.

היא מתרוממת ללחוש לי באוזן שהיא מצטערת שהיא ככה בוכה, ואני
במקום לענות לה מושיט יד, ובליטוף בלתי מורגש מנגב לה את
הדמעות.
היא מרימה עיניה ומחייכת ואני מרגיש איך הלב שלי מתמוסס והופך
לעיסה שלעולם בלעדיה לא אוכל לצקת מחדש.

היא מהססת..

מקרבת אלי את ראשה.

נשיקה.


29.12.02