"הכל התחיל כשהייתי בכיתה ט' ורק הכרנו, כבר בפעם הראשונה
שראיתי אותו הרגשתי משהו כלפיו, עד היום אני לא מסוגלת לתאר את
ההרגשה הזאת. אך מהר מאוד העניינים הסתבכו, היינו חברים לתקופה
ממש קצרה, אבל בכל זאת אהבתי אותו" דמעות עלו בגרוני. " ואולי
גם הוא אהב אותי... אף פעם לא הייתי בטוחה... הייתי כל כך
תמימה אז, חשבתי שהוא המדריך שלי, הרגשתי שהוא זה שהוציא אותי
מהבועה שהוא טען שחייתי בה. כל כך ניסיתי להתנתק ממנו אבל לא
יכולתי, אני חושבת שהרגשתי שאני חייבת לו משו, שאני תלויה בו,
שבלעדיו החיים שלי יהיו ריקים וחסרי תהפוכות רגשיות, ואני בתור
עקרבית צריכה את ההרפתקאות האלה כדי לא להשתעמם. הרי הוא תמיד
היה פותח את עצמו בפני, אבל אף פעם זה לא היה לגמרי וכנראה זה
מה שסיקרן אותי, האבן הזאת שהוא לא הצליח להסיר בפני, הכאב הזה
שהוא תמיד שמר לעצמו. הוא תמיד אמר שהוא לא מסוגל לאהוב מישהי
שלקחה את הגלולה האדומה, מישהי שחיה בעולם כל כך שונה משלו,
ככה הוא חשב, ככה הוא הרגיש..." נגמר לי הקול, ומה שהיה נראה
לפני כן כתחילת סיפור אהבה טיפוסי נגמר במין שתיקה כואבת. מה
שהעיר אותי מהשתיקה הזאת היו דפיקות חזקות על הדלת. פתאום
נפתחו עיני וראיתי את יואב עומד בפתח הדלת ופניו מתחילות
להתעוות לפרצוף המוזר הזה שלו שהוא עושה כשהוא מנסה לא לבכות,
הפרצוף היחיד שלא הייתי חסינה בפניו. הדבר היחיד שהוא הצליח
להוציא באותו רגע מהפה היה "איך יכולת?!" בקול שבור ונבגד, הוא
הסתלק מהחדר  במהירות, אך נוכחותו עדיין נשארה בחדר, כאילו הוא
שהה בו הרבה יותר משתי דקות. אחרי כמה שניות הגיעה המזכיר
בבהלה ובקול מתנשף והחל להתנצל "אני מצטער ד"ר! אבל פשוט לא
הצלחתי לעצור אותו תראה איזה חזק ושרירי וגדול..." ד"ר פולנסקי
נכנס לו לדברים בסמכותיות "זה בסדר... זה בסדר...  אני חושב
שזה בדיוק מה שהיא הייתה צריכה..." הוא הפנה אלי חיוך חביב כזה
של מבוגרים וסימן למזכיר עם היד ללכת ולסגור את הדלת. הוא פנה
אלי ואמר "לדעתי זה בדיוק מה שהיית צריכה כדי להזכיר לך שלמרות
שמבחוץ זה נראה כאילו יואב הוא החזק והתומך, באמת יואב סומך
ונשען עליך לכל אורך הדרך. הוא מפחד מאוד לאבד אותך, בדיוק כמו
שאת מפחדת לאבד אותו ואולי אפילו יותר. טוב תראי, נגמר לנו
הזמן... לדעתי סיימנו את הטיפול, אבל אם את רוצה לחזור גם
בשבוע הבא אין בעיה דברי עם המזכיר והוא כבר יסדר לך פגישה, את
יודעת הרי שפסיכולוגים אף פעם לא מתנגדים לעוד קצת כסף..." ד"ר
פולנסקי חיוך אלי שוב חיוך חם ואוהב ואני יצאתי בשתיקה מחדרו,
שקועה במחשבות ובהרהורים, ידעתי שזה לא פשוט כמו שד"ר פולנסקי
ניתח את זה... שום דבר לא פשוט כשמדובר ביואב...

ידעתי שזאת לא תהיה עוד מריבה רגילה, שהרי רבנו הרבה זה לא היה
חדש. הפעם יכולתי לראות על הפנים שלו כמה שהוא פגוע , ידעתי גם
למה. בתור נער הוא בילה הרבה זמן אצל כל מיני פסיכולוגים
שבמקום "לסדר לו את הראש" -כמו שאבא שלו תמיד היה אומר- הם
הפכו אותו ליותר דפוק ממה שהוא היה ובגלל זה הוא שנא אותם כל
כך. במשך השנים הצלחתי להסתגל אליו ולמצבי רוח שהיו תוקפים
אותו מדי פעם, שבתחילה היו מפחידים ופוגעים בי נורא שהרי אהבתי
אותו כל כך, אבל עם הזמן פיתחתי חומה כזאת ש"הגנה" עלי מפניו.
אבל עכשיו ידעתי שאני עומדת בפני משו חדש, פחדתי כל כך, לא
הצלחתי למחוק את התמונה שלו כשהוא עומד בכניסה לחדר הטיפולים
עם הפרצוף הפגוע שלו, וקולו השבור עדיין הדהד לי בראש באלפי
קולות וצלילים. כשהגעתי לדירה שלנו לא האמנתי, תיארתי לעצמי
שאני אמצא את הדירה כולה הפוכה בגלל עוד איזו התפרצות זעם, אבל
הדירה הייתה מבריקה ומסודרת להפליא! אפילו שאני לא סידרתי אותה
כבר חודש. שביב של חיוך עלה לי לפרצוף חשבתי לעצמי 'לפחות אני
לא אצטרך לסדר אחריו כרגיל...' נכנסתי פנימה וקראתי "יואב
חמוד... אני נורא מצטערת, זה היה חד-פעמי אני לא אחזור אליו
יותר, אני מבטיחה.. בבקשה תסלח לי... אתה יודע כמה שאני אוהבת
אותך ולעולם לא הייתי רוצה לפגוע בך בכוונה, אבל חשבתי שאולי
הוא יעזור לנו לפתור כמה בעיות..." אמרתי ברוך. חיכיתי כמה
דקות. יואב יצא עם ראש מושפל מחדר השירותים, ידיו מלאות דם
מעורבב בדמעות. ישר התקרבתי כאם מודאגת ואמרתי בשקט "יואבי,
אחרי כל עבודת השיקום הקשה שלך... אוי אני כל כך מצטערת..."
דמעות ניגרו בעיני, לא האמנתי שבגללי הוא חזר לחתוך את עצמו
שוב. הבאתי חבילת מטליות רכות והתחלתי לנקות את ידיו לאחר
שסיימתי הסתכלתי על ידיו והסתכלתי עליו וכל מה שיצא לי מהפה
היה "יואב... אתה.... זה לא... אבל למה...". יואב הרים את ראשו
שהיה מושפל כל העת וחיוך אכזרי עלה על פניו, פתאום בקול מוזר
דמוי צחוק של צבוע הוא אמר "תודה יעל, שעזרת לי לנקות את כל
הצבע ששפכתי על עצמי...בטעות כמובן..." הוא השמיע צחוק מוזר
וצרוד כזה, והמשיך לדבר "בואי למטבח, תראי הכנתי לנו ארוחת ערב
טעימה לאור נרות, צריך לחגוג את האירוע הזה... בואי נקרא לזה
'הבגידה' זה יכול להיות אפילו משעשע כשחושבים על זה..."
"יואבי! אני כל כך מצטערת... אני יעשה מה שתרצה... רק תן לי
ללכת להביא לך את התרופות הרגעה ואתה תראה שתרגיש הרבה יותר
טוב..." קטעתי אותו בתחינה, אבל הוא הגיב ישר כאילו כל מה
שאמרתי כרגע היה לא יותר מהנביחות של הכלב של השכנים. "יעל!
אני ממש נעלב את לא רוצה לאכול איתי את מה שהכנתי לך? עבדתי
עליו כל כך קשה... את יודעת כמה קלוריות מבזבזים מהרמת הטלפון?
את הרי צריכה לדעת.. כל החיים שלך את בדיאטה..." הוא חייך אלי.
לא הייתי לי ברירה הוא אחז בידי בחוזקה, הרים אותי מהספה
והוביל אותי לכיוון המטבח הלכתי ברגליים רועדות אחריו. הוא
הושיב אותי בכסא העץ "תראי אפילו את כסא העץ נתתי לך, אני אשב
על הפלסטיק הפעם... זאת המתנה שלי בשבילך על כל מה שעשית
בשבילי" שוב הצחוק המוזר והצרוד הזה "אבל אל תדאגי יעלי, זאת
לא המתנה היחידה, היום את תקבלי את מה שתמיד רצית ולא יכולת
לבקש, היום את תפטרי ממני ומכל העולם המסריח הזה שלך..." אמר
בגאווה. "לא, אבל אני אוהבת אותך יואב! אני לא רוצה להיפטר
ממך.. אני כל כך... אוהבת אותך..." אמרתי בייאוש גלוי ודמעה
צנחה על לחיי, למרות הדמעות שעלו לי בגרון זאת לא הייתה הדמעה
שלי הפעם... יואב המשיך כאילו לא אמרתי כלום "אבל לפני שנגיע
למתנה הגדולה אני חושב שגם לי מגיעות כמה מתנות לא? גם אם אני
טיפה משוגע, את מקבלת כל כך הרבה דברים היום... אני מתחיל
להרגיש טיפה מקופח!" כל אותו זמן שהוא דיבר הוא כרך סביבי את
החבל המיוחד שלו, זה שהוא לקח כמזכרת מ-8 השנים שלו בצופים.
הוא היה חזק ולא יכולתי להשתחרר מאחיזתו ובאיזשהו שלב הפסקתי
להתאמץ. "אה-הא הנה המספריים האלה" יואב התחיל למשש ולהריח את
שער המשי שלי "תמיד אהבתי כל כך את השיער היפה הזה שלך... תמיד
טיפחת אותו כל כך... את לעולם לא תנחשי איזה רעיון עלה לי
כרגע!" הוא אמר כאילו מופתע "אולי זאת תהיה המתנה שלי... נו..
יעלי! בבקשה... את בכל מקרה לא תצטרכי אותו יותר. ואני נורא
נורא אוהב אותו!" הוא קטע את עצמו לרגע כמחכה לתשובה וישר
המשיך "מה יעלי, באמת?! את מרשה לי? אוי תודה! בגלל זה אני
אוהב אותך כל כך, את נדיבה כל כך!" הוא נשק לפרצופי האומלל
בחוזקה וניגש למלאכה, הוא גזר וגזר, יכולתי לראות את כמויות
השיער האדירות והארוכות שנפלו על הרצפה. ולאחר שסיים המשיך
לדבר בשצף כאילו לא קרה כלום "יא יעל! זוכרת שרציתי להיות
רופא... אז בחודש שלמדתי קדם-רפואה למדתי כמה דברים בסיסיים
שלדעתי נורא יעניינו אותך! למשל, את יודעת שיש עורק בצוואר שאם
חותכים אותו ולא עוצרים את הדימום מהר האדם פשוט מת מדימום של
חתך קטן בצוואר, מדהים לא? מה דעתך? זאת דרך טובה למות נכון?
אני הייתי רוצה למות ככה, מעניין אם עדיין מרגישים משו כשהגוף
מאבד כל כך הרבה דם... חשבתי על זה, אולי נעשה ניסוי? מה
דעתך?" יואב שוב הפסיק את דיבורו כאילו חיכה לתשובה וישר המשיך
"יעל! אני רואה שאת במצב רוח טוב היום! לכל את מסכימה! תודה...
כבר אמרתי לך שאני אוהב אותך?" חייכתי חיוך מזויף והנהנתי
בחוסר ברירה. יואב הביט סביבו ואמר "אה... חכי שניה, כבר
חוזר... שכחתי את הסכין בחדר שלי" כבר לא ידעתי מה לעשות, זה
אף פעם לא קרה לו... קיויתי שזאת עוד אחת מההצגות "המצחיקות"
שלו אבל אני חייבת לציין שהוא אף פעם לא היה שחקן טוב כל כך...
זיעה התחילה לנזול לי מהמצח... לא ידעתי מה לעשות הוא קשר אותי
כל כך חזק. יואב חזר בדילוגים  ואמר בקול ילדותי וקופצני "יעל
אני מצטער אבל נעלם לי הסכין הטוב והחד שלי... מעניין לאן הוא
נעלם" הוא אמר וכאילו פנה אלי בזווית עינו בחשדנות, הוא הרי
ידע שאני זרקתי אותו, כי הוא היה נוהג לחתוך את עצמו עם הסכין
הזה. לא רציתי להוסיף עוד שמן למדורה אז לא הגבתי. "טוב אבל אל
תדאגי מצאתי סכין אחר, צחי נתן לי אותו... זוכרת את צחי השכן
ממול? איש מקסים לא?... מסרתי לו ד"ש בשמך, אמרתי לו שאת קצת
עצבנית כרגע ושרציתי נורא להכין לך גילוף עץ כזה שאולי יעודד
אותך. את יודעת תמיד רציתי להיות מאלה שיושבים שעות עם סכין
ביד וחתיכת עץ ובסוף במקום כמה צלקות מחתכים של סכין יוצא להם
איזה פסל."
פתאום נעשה שקט, יואב השפיל את הראש לרגע והרים את הסכין ואת
הראש ופתאום מהפרצוף המחויך והשמח שלו נהיה פרצוף קודר ועצוב,
עיניו היו אדומות והוא התקרב אלי בצעדים איטיים, דמעות החלו
לזלוג מעיניו. הוא הניח את ידו תחת סנטרי ובכך הרים הראשי כדי
לחשוף את צווארי ובזאת גם את העורק הראשי והפועם שעובר דרכו.
הוא העביר בו כמה מבטים חטופים והתחיל למלמל משהו שנשמע כמו
"אני מצטער כל כך... כל כך מצטער... אני כבר לא יודע מה
לעשות... לא יודע איך לעזור לעצמי" ואני ניסיתי להגיב לו ברוך
ובאהבה למרות הלחץ הנורא שהייתי בו "יואבי, אני יעזור לך...
אני אוהבת אותך... אני מבטיחה שתרגיש טוב יותר... רק תגיד לי
מה כואב לך, מה מציק לך ואני יעשה הכל כדי לעזור לך! אני מ ב ט
י ח ה..." "אף אחד לא יכול לעזור לי..." אמר יואב בזמן שנעץ בי
את הסכין של צחי השכן ממול, ראשי נטה הצידה ויכולתי להרגיש דם
ניגר מצווארי ונוזל ונוזל, דם חמים וסמיך מחסה אותי וכל מה
שאני יכולה לשמוע ברקע זה את יואב שר בלחש את השיר האהוב עליו
"אם תרצי אחזור, לבן בחלום שחור... אם תסלחי לי אי פעם אהובתי,
אהובתי...