מכסה באיפור את העיניים
שמה עוד סומק על מה שמרגישים,
ריסים ארוכים, אין דמעות בעיניים,
זו לא את, שכבר לא רואים.

למה רואים את הכתם?
שכבה, עוד שכבה, והוא לא דוהה.
הדמות במראה נעלמת,
הלב אט מכוסה וכבה.

"אין לי דמעות זה האור",
וטיפות של צבע זולגות על פנים,
את לא יכולה לעצור,
אצבעות מגששות, צבעים נמרחים.

ופנים שאהבתי, פנים שכיסית,
מכוסות בשלל של כתמים,
וכחול ואדום ושחור וורוד
יוצרים לך את תווי הפנים.

אך הכתם שם
ואין מנגינה, ובחוץ הירח כתום,
ועכשיו, הכל מהתחלה,
צריך לכסות שוב הכל.

ואת לא בוכה, זה האור,
טיפות של צבע זולגות על פנים,
שכבה, עוד שכבה, לעצור
קצת סומק וכבר לא מרגישים.