"שמעתי שאתה בא איתי היום לעבודה" אמרה, "כן, מאיה" עניתי,
"שלחו אותי לבוא איתך היום ולראות אותך בפעולה".
"רק תדע שאתה תצטרך להיות בסדר בסדר ולהקשיב לי טוב טוב כדי
לבצע את העבודה כמו שצריך", לא הבנתי מה כה קשה ודורש הקשבה
בלנקות אחרי זקנים, כבר התרגלתי לכך שהיא מדברת אלי כמו
שמדברים לאיזה ילד בן שמונה אבל עדיין...  למרות הכל בחרתי
בהנהון ראש של הסכמה. "אין בעיה, מאיה" מרחוק שמעתי קול של
אישה בוגרת כנראה אחת מהאחראיות או המטפלות של מאיה מהדהד עד
אלינו "מאיה, אני חושב שקוראים לך לאכול".

כאשר עלינו אל האוטובוס שילמתי על כרטיסי בעוד שהיא שלפה
כרטיסיה מתיקה שהיה שמוט בצורה מצחיקה על גבה. התיישבנו, אחד
ליד השנייה, אנשים הזיזו את מבטם לכיוונינו, נראנו כזוג מוזר,
היא ואני, בזה אני בטוח. נזכרתי בחששות שהופיעו בליבי על
שבחרתי להתנדב במקום שכזה אך נזכרתי גם בידיעה שזהו גם משהו
חדש בשבילי ומי יודע אילו טובות יכולות לצמוח מזה? באותו רגע
בכל אופן, כל מה שהעסיק אותי היה ה-אי ידיעה.
"מאיה, את בטוחה שאת יודעת איפה יורדים?" שאלתי. "בטח שאני
יודעת, מה אני נראית לך. אתה תשב אני אגיד לך" אמרה בטון שלא
היה רחוק מצרחה. "מאיה את מוכנה להנמיך את הקול, את מדברת חזק
מדי" אמרתי אבל היא בחרה להתעלם ולהתחיל להתעסק ברצועות תיקה.
ככל שהדרך התארכה התעורר בליבי ספק שאי פעם נרד מהאוטובוס,
שהיא ששקועה בתיקה ובחלומותיה תזכר לרדת אחרי שנגיע כבר לתחנתו
האחרונה של קו אוטובוס זה.
בדרך חלפנו על פני רחובות מלאים בחנויות ובאנשים העוסקים
בקניות, אנשים ממהרים לעבודה, אנשים חוזרים מהעבודה, רק מאיה
לא נראתה ממהרת לשום מקום בעוד שאני ידעתי שאנחנו צריכים
להספיק להגיע בזמן לבית האבות שמיקומו אינו ידוע לי וכל תהליך
ההגעה שלי תלוי באישה שלפי דקה מצויה במעין עולם אחר המופיע
כנראה רק בשבילה מחוץ לחלון האוטובוס. בפעמים הנוספות ששאלתי
אותה אם לא במקרה אנו צריכים לרדת בתחנה הקרובה, זכיתי לתשובות
חותכות של אני אראה לך, אני יודעת ואל תדאג, ידעתי שהיום אני
בידיה.

כשירדנו בתחנה, מאיה הוליכה אותי אל עבר בית האבות שהיה כשתי
רחובות מנקודת העצירה של האוטובוס. בית האבות היה מוסווה בנוף
השכונתי ואני משער שמכוניות שנוסעות מדי יום ביומו יכולות
לחלוף על פני הרחוב ובכלל לא לדעת שיש כאן בית אבות. עברנו את
השער ופקידת הקבלה שראתה אותי איתה אמרה לי קומה שישית,  כאשר
הפנתי את ראשי כדי לשאול את הפקידה איך היא ידעה לאיזה קומה
אני צריך מאיה כבר גררה אותי באותה אימרה מפורסמת של אני יודעת
ומצאתי את עצמי עובר למעלית ולקומה השישית של הבניין.
מאיה הסבירה לי בדרך שקומה שישית זה הקומה של מעוטי היכולת,
אלה שצריכים טיפול מיוחד כי כבר את הרוב הם לא יכולים לעשות
לבד. כשהגענו למחלקה באה אישה מבוגרת לקראתנו, "מאיה'לה, אני
שמחה שהגעת. אני רואה שהבאת אורח. את תלמדי אותו מה לעשות" ואז
פנתה אלי "אתה באת לעזור למאיה?" שאלה. "באתי כדי לעבוד איתה"
עניתי. היא לקחה אותי הצידה ולחשה באוזני "אתה לא יודע איך
שהעבודה הזאת ממש עושה ניסים בשביל מאיה'לה, מצבה רק משתפר כל
הזמן אני שומעת את זה מהאחראים עליה" אמרה בגאווה.

כשעברנו את האישה נכנסנו לחדר האוכל של המחלקה שהיה ממוקם בין
שתי מסדרונות המחלקה.
כ20 זקנים ישבו שם, חלקם על כיסאות גלגלים וחלקם עם מקל תמיכה.
הזקנים המטופלים ישבו בקבוצת של ארבעה כאשר לפני כל אחד ואחת
מהם פרושה הייתה מפה עם מפית, סכו"ם מברזל וכלים מפלסטיק.
בצלחותיהם היה משהו אשר בכמה ארצות יכול היה להיקרא יוגורט אבל
ברגעים אלו כאשר היה מרוח ומעורבב בצלחותיהם וגם על פרצופם של
רבים מהזקנים זה היה בהחלט בלתי מזוהה. ואני שניסיוני בעבודה
סיעודית ובמיוחד בעבודה שחורה שהיא גם סיעודית שואף לאפס,
הרגשתי שסלידה היא הרגש הקדמוני הבא ברגע שכזה. למאיה לא לקח
הרבה זמן בלהעיר אותי ממחשבותיי. "בוא, אני צריכה להראות לך
איך מנקים כמו שצריך".
נותרתי נתון לחסדיה של מאיה שהסבירה לי שהצלחות הולכות למעלה,
והכוסות למטה, המזלגות לשמאל והסכינים לימין" ואני שגמרתי
בהצטיינות יתרה את מוסדות ההשכלה הבנתי שלמאיה זה לא באמת משנה
מי אני ומה אני, היום אני התלמיד שלה, היא אחראית עליי ואני
צריך לבצע הוראות.
במהרה התחלתי במלאכת פינוי הכלים, והייתי צריך לקבור את תחושות
הגועל שלי מחתיכות המזון הלעוס על הצלחות המלוכלכות. כאשר
סיימנו להוריד את ארוחת הבוקר או את שאריותיה מהשולחנות, פנתה
אלי מאיה ואמרה "עכשיו צריך להכין שולחנות לארוחת צהריים".
"כבר?" שאלתי "הרי הם רק סיימו כרגע ארוחת בוקר. "כן" ענתה
בזילזול, "זאת העבודה". הוצאנו את מפות הנייר החדשות מהארון
שמתחת לכיור ולקחנו גם את הסכו"ם הנקי מהמדף ומאיה הדגימה לי
כיצד מסדרים שולחן. היא ייצבה כמו פלס את המפית ביחס לפינות
השולחן ואז שמה בזוויות ישרות לגמרי את הכף, הסכין והמזלג
משלושת צידי המפית. מאיה עשתה כל זאת בדקדקנות כמעט לא אנושית
ואני חושב שלקח לה שתי דקות שלמות לסדר מפית אחת. אני התחלתי
במלאכת קודש זו ובגלל חוסר סבלנותי מהמונוטוניות הברורה של
הפעולה ניסיתי להפוך את העסק למהיר יותר. מאיה שהתבוננה בשולחן
שכרגע סיימתי קראה לי, "זה לא טוב" אמרה. "למה?" שאלתי, "אתה
לא רואה שהמזלג לא ישר" ענתה. המזלג היה מונח בצידה של המפית
ונראה ישר למדי, מאיה הורידה את ידה לסידור המזלג והזיזה אותו
במה שנראה כמאית המילימטר. הסתכלתי במאיה לרגע ובמבטה הרציני
כשסידרה את המזלג אך לא הוספתי מילה במקום זה החלטתי להאיט את
פעולותיי ולסדר גם אני את השולחנות באותה קפדנות.

כשסיימנו, ישבנו בצד אחד מהשולחנות והבטנו על מלאכתנו. "תודה
לך על הלימוד" אמרתי, "את רוצה לראות משהו" הוספתי. "כן" אמרה
בהתלהבות ואני הוצאתי מכיסי את הטלפון הסלולרי שלי והראתי לה
אותו "את מכירה את המכשירים האלו?" שאלתי, "כן, אני חושבת"
ענתה. "בואי תראי משהו" אמרתי ולחצתי על כפתור תפריט משם עברתי
על מסך המשחקים עד שהגעתי אל המשחק הרצוי "למשחק הזה קוראים
סנייק- זה נחש באנגלית, את משחקת בעצם נחש שמסתובב על המסך
וצריך לא להתנגש בקירות או בעצמו, את אוכלת את הנקודות האלו
שהם האוכל שלך וכך את גודלת וגודלת והמשחק נהיה ככה יותר קשה"
הסברתי והדגמתי לה איך אני משחק.  "ומה קורה אם לא מצליחים?"
שאלה, "אם לא תצליחי פשוט תלחצי על הכפתור הזה פה- משחק חדש
ותוכלי להתחיל מהתחלה כאילו שום דבר לא היה", "מה באמת?" אמרה
בטונים הגבוהים האופיינים לה, "כן" הדגשתי, "משחק חדש- רק
ללחוץ וכל מה שהיה קודם-לא היה".


ביום שלמחרת לא הצטרפתי אל מאיה במסלולה הקבוע אל עבודתה אלא
נשארתי לעזור בתחומים אחרים במוסד בו מאיה שהתה אבל אכן ראיתי
אותה מאוחר יותר כאשר חזרה  "למה לא באת?" אמרה בטון גוער,
"אני מצטער" אמרתי בטון מרגיע "הייתי עסוק". "באוטובוס היום"
התחילה לומר "באוטובוס אישה היום צעקה עלי, פשוט צעקה עלי ואתה
לא היית שם" אמרה בכאב. " אני מצטער" חזרתי על דבריי וניסיתי
להסתכל אל עיניה במבט שיסמל סליחה ופיוס. היא החזירה אליי את
מבטה וכעבור רגע ביקשה ממני אם אני יכול לתת לה לשחק משחק חדש
בטלפון הסלולרי.