קהל רעב, מסתכל בציפיה.

בורות המחפשת נחמה במסכות שבורות של הנחות.
כמו אספסוף מדיביאלי ממוצע, ששופך את כל תסכולי חייו על גיבור
אנונימי, שעשה מעשה לאחר שמצא נחמה וניצוץ של שפיות בביטוי
הטרוף.

קהל שקיבל במתנה בובה שניסתה לקרוע את החוטים.
עכשיו לזמן מה גם הם יוכלו להשתחרר ולהנות מהטרוף שמנהל את
חייהם.
האויב שבפנים עומד מולם בצורה מוחצנת, לא מתחכם יותר, לא מניע
את מנועי היאוש.
כמה נוח להאבד בשיכחה, בלי לדעת היכן להתחיל.

זה לא קשור לדת, גם לא לפוליטיקה.
כשאנשים חושבים שהם חופשיים הצורך למרוד חסר, הם יכולים להמשיך
ולהיות מפוטמים במשך דורות בכדי שיספקו אנרגיה לרעבים ביותר
שמנהלים אותם.
כמובן שכל זה נעשה מתוך בחירה חופשית מלאה, בחירה הכרוחה בפחד
משתק מהאמת שכמובן ידועה לכל.
אך ההתמכרות הנוחה להתעלמות מפילה מטה

דרך עיניים צלולות הוא מביט בהם ומרמור קל על הנדושות שבכל
העינין מדגדג אותו.
"גררר נהדר, כל תקוות חיי מותכות לתוך רגע שיא של קומיקס
טכנו-שאמאניסטי אמריקאי גרוע"
הוא סורק את העיניים אחוזות התזזית וחושב לעצמו על קולקטיב שלם
שמסרב לרדת מטריפ גרוע, כמו מתרפקים על זכרונות ויזואלים ריקים
של צורות וצבעים ששולפים מהם רגשות ילדותיים שמעולם לא בוטאו
והובנו.
"לעזא וזאל, אפילו עוד לא התקרבתי בעצמי ללב המחזה וככה הדרמה
הקטנה הזאת הולכת להגמר, הממם חסר טעם, שקט.. תבלע את הגלולה"

רגעים אחרונים של בובת סמרטוט עטופים בחוש הומור חלוד ביותר,
פרידה מהמחזה בחיוך ידעוני.

עיניים נפקחות, הוא מביט בעיניו אחוזות התזזית במראה..
"אידיוט".
הגיע הזמן ללכת לעבודה, יש שכר דירה לשלם.