זה זמן מה שהוא אורב לי, ואני רועדת מפחד. כבר ניסיתי את כל
הטכניקות המוכרות. כבר שבועיים לפחות שאני מדברת יותר בטלפון,
יוצאת ליותר פאבים, אפילו במסיבה בת יומיים הייתי. הכל בשביל
לשכוח מקיומו של האויב הנורא.
כשכל זה לא עזר, הגוף נחלץ לעזרתי: עייפות כבדה נחתה עלי עם כל
מחשבה עליו, ולי לא היה זמן לעימותים, הייתי חייבת ללכת לישון
מוקדם.
אבל עכשיו רוחות נושבות מעל ראשי בארבעת כיווניהן, מספרות
שהגיע הזמן. כדורי בדולח של מכשפות וודאי כבר מלחשים, שאין
ברירה. אני חיבת לעלות לשלב הבא, וכדי לעשות זאת יהיה עלי
להכריע אותו. אני יודעת שיש לי את הכוחות, ואני יודעת בדיוק
היכן אוכל להשיג את הכלים שיאפשרו לי לחייך לעצמי בעונג מוחלט
עת אשמע את קול פיצוח עצמותיו העלובות. זה רק שאני... יש לי
מין פחד משונה מעימותים.

אבל עכשיו כבר מאוחר מדי, אי אפשר להימנע. אם לא אהרוג אותו עד
מחר, יהיה רע, הוא יהרוג לי את כל הסימסטר, שלא לדבר על האגו
והביטחון העצמי.
אני לובשת את שריון קשקשי החורק, מכינה לעצמי את הקרקע הכי
נוחה שיש, שתעזור לי לעבור את הקרב המייגע, (כוס קפה מהבילה)
וניגשת לפגוש אותו.
הוא ממתין לי, אפל ומסתורי, במגרש הביתי שלו: מישור צחיח,
משובץ, ולמוד קרבות. סימסטרים נבובים, חתיכות אגו מפויחות,
ושברי ביטחונות עצמיים, מפוזרים שם מכל עבר- לא ממש מעודדים את
רוח הלחימה שלי. קול מוזר נישא שם באוויר: "מי שיצליח לפצח את
סודות המקום הזה, יאחז בידיו את התשובה לכל השאלות". אני עוד
רחוקה משם כמרחק קצה אינסוף מקצו השני.

אני והתרגיל ניצבים זה מול זה.
כל אחד מאתנו  נמצא בעמדת ספק תקיפה ספק התגוננות, מודע לכוחו
של השני. עכשיו הוא ינסה לרפות את ידי.
הוא נועץ בעיני מבט מתגרה, ואומר:
"סטטיסטיקה, הא? זה מה שאת רוצה לדעת? אם כך, אמרי לי בבקשה,
מה ההסתברות שתראי דרכי עד סוף היום? תאריך ההגשה שלי הוא
למחר, את יודעת."
הוא ממשיך להתגרות, רוקד על מרעי חוסר הביטחון שלי: "מה
ההסתברות שתפצחי אותי כמו פיסטוק, שתפתי אותי כאילו הייתי ערס
בודד ללא מטקה על שפת הים? זה הרי לא קרה עד עכשיו, למה את
חושבת שתצליחי?".
כולי רועדת, והוא ממשיך: "יש לי סודות, את יודעת... אני לא מה
שרואים על פני השטח... את חושבת שאני ימני, אולי אני בכלל אני
שמאלי? אולי אני בכלל יודע להחזיק חרבות עם השיניים?"
כוסאמשלו!
"ותאמרי לי, מתמטיקאית מדופלמת שכמוך, הוא ממשיך, מה ההסתברות
שאף פעם לא תראי אל תוכי, שאף פעם לא תביני what I'm all
about, מה ההסתברות שכך תישארי עד קץ כל הימים? פחדנית בורה
ועצלה שלא יודעת למצוא את הפרש התוחלות בין הסתברויות ללא
ידיעת השונות?"
"שונות אמאש'ך"', אני עונה לתרגיל.
הפגנת חוסר בטחון. טעות טקטית חמורה מצדי.
"לא מדויק", הוא עונה בחיוך מרוצה, "ואת רק מוכיחה את מה
שאמרתי."
"מה ההסתברות..." הוא ממשיך.
רגלי משקשקות, השריון כבד על גבי. החרב כמעט מחליקה מכף ידי
המיוזעת. אני רוצה לברוח, לברוח... לשמוע אלף מנגינות שלא
הספקתי, לכתוב אלף סיפורים גרועים דווקא עכשיו. לנסוע לשפת
הים, רצוי זו של תאילנד, או אפילו ללמוד דברים אחרים. לקרוא
פרויד ויונג. לברר מה היו אומרים האקססטנציאליסטים על המצב הלא
קיומי שלי, רק לא לעמוד מולו עכשיו.
אני רוצה לעשות את כל אלו, אבל לא. אני נושמת עמוק, ומסננת
מבין שיני: "עד הלילה, עד הלילה מותק, אתה תהיה שלי! סמן את
מילותי."

ולעצמי אני אומרת: תפסיקי לחפש תירוצים ולכתוב שטויות. עופי
עכשיו מהמחשב המזורגג. יש לך עבודה בסטטיסטיקה להגיש מחר. לכי
כבר לפתור את התרגיל המזוין.


מוקדש באהבה לכם, הסטודנטים באוניברסיטאות הרשומות, ובזו של
החיים.