תרשו לי לתאר לכם מצב...
אדם נוסע לו באוטובוס מפוצץ (תנסו להגיד את צירוף המילים הזה
באוטובוס בתל אביב) באנשים. יושב לו על הספסל האחרון במכונה
המוזרה הזאת, כשלפתע עולה בדלת הקדמית בחור כבן עשרים, עם חזות
ערבית. הוא לובש מעיל עור חום ונראה שמנמן בצורה מוזרה. הראש
שלו רזה יחסית לגוף. הוא מושיט לנהג מטבע של עשרה שקלים. הנהג
מסתכל עליו, ובהלה עולה על פניו. חייל עם כומתה של הנח"ל
ומקוצר יושב בכיסא הקדמי. כף ידו כבר מזמן מחבקת את המחסנית.
הנהג מסתכל על החייל, וזה מתכופף קדימה לכיוון הערבי ואומר
בקול רועד מעט:
"אתה יכול בבקשה לרדת מהאוטובוס?"
"מה?" הערבי שואל במבטא כבד.
"תרד בבקשה מהאוטובוס." חוזר החייל עם מידה יותר ניכרת של
ביטחון בקולו.
הערבי מסתכל על הנהג בהבעה מופתעת, ולפתע שולף 45. מהכיס ויורה
לחייל חור עגול וקטן באופן מפתיע במצח. ידו של החייל לא הספיקה
אפילו להביא את המחסנית לנשק. הוא לבש את הכומתה הזאת סך הכול
יומיים. רק אתמול סיים טירונות, והיום היה בדרך הביתה.
הכדור פוגע בגולגולתו של החייל והמתכת נמעכת והופכת לכדור
דחוס. ביציאתו של הכדור בצד השני של ראשו של החייל, הכדור פוגע
בגולגולת בכזו עוצמה, שזו מתנפצת לרסיסים ומשאירה חור בגודל של
אגרוף. חתיכות עצם ומוח עפות על הנוסעים מאחורי החייל שמתחילים
לצרוח. כולם מתכופפים למטה כאילו זו התרסקות מטוס.
הנהג מסתכל במראה מעליו ומבין ברגע אחד שאין עוד חיילים
באוטובוס. שעות הצהריים עכשיו ורוב הנוסעים הם קשישים וילדים
שחוזרים מבית הספר. עם המחשבה הזאת פוגע בראשו עצם מתכתי שנורה
ממרחק של חמישה סנטימטרים מרקתו הימנית. עוצמת הפגיעה מעיפה את
ראשו לכיוון החלון ומפרקתו נשברת. כאילו שזה משנה.
המחבל מסתובב לכיוון שאר הנוסעים ומתחיל לירות בהם אחד אחד.
הדלת האחורית סגורה והנוסעים מתחילים לנסות לצאת מהחלונות. הוא
מוריד אותם בקצב של אדם לשתי שניות, עם עצירות של החלפת מחסנית
מפעם לפעם.
הצרחות באוטובוס מגיעות לרמת בכי היסטרי. רק המחבל והנוסע
במושב האחורי שקטים. הנוסע יושב קפוא במקומו ומסתכל על הנעשה
מלפניו בעיניים מבועתות. הוא אינו מסוגל לזוז. אך המחבל כבר
סיים שבעים אחוז מהנוסעים. הנה הוא יורה בגב לנערה החמודה
שעלתה לפני שתי תחנות. הוא הסתכל עליה כשהיא הלכה במעבר. היא
נראתה לו קצת מוכרת. עכשיו הוא יודע מי היא. היא למדה איתו עד
כיתה ד' והוא פגש אותה לפני שבע שנים ברחוב. עכשיו היא שוכבת
על הרצפה של האוטובוס מכוסה באיש שמן ומאוד מדמם.
הנוסע מרים את מבטו ורואה את המחבל מולו מכוון עליו את האקדח
בין העיניים. הוא מעיף כמה מבטים חטופים מסביבו. כולם מתים
והדם בכל מקום. פתאום ממש שקט. הרבה יותר מהרגיל. הוא מסתכל
בעיניו של המחבל וזה מחייך ומפעיל לחץ על ההדק.
חלון זכוכית מתנפץ מימינו של המחבל וכך גם ראשו. גופו עף הצידה
באלימות והאקדח פולט כדור שעובר חצי סנטימטר מעל לראשו של
הנוסע. השקט נהיה חזק הרבה יותר. הוא מסתכל מסביבו. גופות
מוטלות בכל מקום. דם מכסה את החלונות השבורים ואת הכיסאות
והרצפה.
הנוסע קם ומתקדם לאט קדימה. הוא נעמד מול גופת המחבל. כמעט דבר
לא נשאר מראשו ומהגדם נוזל המון דם. הוא מתכופף ולוקח את האקדח
מידו של המחבל. המתכת חמה מחיבוק ידו של המחבל. הוא מתחיל ללכת
לכיוון הדלת הקדמית, מסתכל על כל אחד מהנוסעים  ששרועים מדממים
על הרצפה. אין שום תזוזה או צליל. הכול קפוא. הוא נזהר שלא
לדרוך על הגופות, אך נעליו האפורות כבר אדומות לחלוטין. הוא
מסתכל לפתע ימינה. אדם לבוש בבגד שחור ועל ראשו קסדה מסתכל
עליו מחוץ לחלון וצועק משהו.
קולו של השוטר מגיע אליו ביחד עם הכאב הדוקר בחזהו.
"יש פה עוד אחד!"
הוא נזכר במשהו שהמורה שלו אמרה לו לפני עשר שנים בערך.
"בסוף תמות כמו מחבל, נאביל".