פגשתי בה לראשונה במחבוא שלי. היא הייתה חגיגה לעיניים! פשוט
וקל. יופי כמו שלה לא ראיתי עדיין בחיי הקצרים אז. אפילו שהיה
זה אוקטובר, והיה כבר קריר, היא לבשה שמלת קיץ לבנה ודקה. היא
הופיעה משום מקום. אף אחד לא בא למחבוא שלי מלבדי.

"יום יפה, נכון?" - היא אמרה וחייכה חיוך שובה נפש. אתם חייבים
להבין, אני הייתי לגמרי בשוק. רגע אחד אני יושב לי לבדי ומהרהר
בכאבי העולם - ובשנת חמישים ושש היו לא מעט שכאלה - ורגע אחר
עומדת מולי התגלמות היופי והתמימות הזו.

"מי את?" - שאלתי, ומיד העליתי על פני חיוך נבוך. לא תכננתי
מתקפה שכזו עליה.
"קירה, יניסלביץ'." - היא אמרה בקול מתוק.
"יניסלביץ'? את בתו של דוקטור יניסלביץ'?" - התפעלתי.
"למען האמת, אני לא. אבל כולם שואלים אותי זאת. אני אחייניתו.
בתו של יאביק יניסלביץ', אחיו הקטן".
"לא קרה לי הכבוד לפגוש בו. מה עיסוקו של אביך?" - שאלתי
בניסיון למשוך את השיחה לכיוון הישארותה במקום מחבואי.
"אבי מתקן שעונים לפרנסתו. הוא גם הראשון בעיר שהחל ביבוא של
שעוני יד משוויצריה. אבל אין בי הרצון לדבר על אבי במזג אויר
יפה שכזה. אבי הוא חם מזג, ואני מעדיפה את החורף בהרבה. הרוח
הקרירה עושה לי טוב בהרבה מויכוחים סוערים על פוליטיקה וכלכלה.
אתה מסכים איתי?"

איני יודע עד כמה הייתי מרוכז בדבריה מכיוון שלקח לי כחמש
שניות להבין כי הייתה זו שאלה. היא ישבה מולי עם חיוך נהדר
וחזרתי למציאות גרמה לי לעווית קטנה בפנים. קירה החלה בצחוק
מלא רגש ואני נעשיתי אדום כפרחי הפרג שהקיפו אותנו.

קירה הייתה בחורה מקסימה! במשך חמישה חודשים היא נתנה לי דבר
מלבד אושר רצוף. הייתי מאוהב בה מעל לראש, ואני נוטה להאמין כי
אהבתה אלי לא הייתה פחותה מזו שלי. חודש לאחר שנפגשנו בכוח
הגורל, סיימתי את לימודי באוניברסיטה. תואר ראשון במדעי
המדינה. רציתי להיות פוליטיקאי. לשלוט בארצות ובצבאות. עתיד
מלא חוויות היה פרוש לפני. כמקצוע, לימודי לא נתנו לי דבר.
הייתי צריך להתקדם בסולם הדרגות החברתי בעיר, עד שהייתי הופך
לראש עיר, ומההר הזה רואים כבר את כל העולם.
אז התחלתי לעבוד אצל אדון יניסלביץ'. הייתי עושה שליחויות
בשבילו על האופנוע שלי. בגלל הגדילה המואצת של העיר, וחסרון
גדול במתקני שעונים, אנשים היו צריכים לנסוע מרחקים על מנת
לתקן את שעונם, אביזר שבאותן שנים היה מתקלקל לעיתים קרובות
למדי. אז קירה עלתה על הרעיון הנהדר של השליחויות ושכנעה את
אביה לקבל אותי לעבודה בחנות שלו.
השכר לא היה בשמים, אך הערך המוסף של משרה שכזו היה גדול.
בארבעת חודשי עבודתי אצל מר יאביק, רכשתי - אם כי לא בנקל - את
אמונו הבלתי מעורער, וכך גם את ידה הענוגה של בתו.

אבל אז, הגרמנים תקפו והגיע לביתי מברק דחוף...

יומיים לאחר הפלישה של צבא גרמניה המזרחית לרוסיה, היה עלי
להתייצב במפקדה של כוחות היבשה ברחוב זרינסקו שבע עשרה. קירה
בכתה כל הלילה וכך גם בבוקר כשאכלנו, כשהתחבקנו חמש עשרה דקות
ליד דלת הכניסה וגם על האופנוע בדרך למפקדה.
היו במקום עשרות גברים צעירים. רובם נראו להוטים להתחיל להלחם,
חלקם נראו מודאגים וכססו ציפורניים, והיו אף אלה שצעקו כי רק
השטן בעצמו יוכל להכריחם לתת את חייהם למען אימא רוסיה. התור
הגדול בכניסה נתן לנו אפשרות להתחבק עוד, ובפעם האחרונה.
כשקראו בשמי היא הסתכלה לתוך עיניי במבט של כאב עצור. דמעות
חדשות זלגו מעיניה, אך היא הייתה שקטה. היא נשקה על לחיי
הימנית, הסתובבה והלכה.
הזיכרון של עיניה באותו רגע אחרון בהחלט חרוט במוחי עד היום
הזה. היא לבשה את אותה השמלה הלבנה והדקיקה שכבשה את ליבי ביום
בו נפגשנו. רוחות מרץ הקרות לא הטרידו את רגליה החשופות
והלבנות כשלג. שערה התנופף ברוח לכיווני והכול היה נראה כאילו
הזמן האט את לכתו על מנת לתת לי מנה אחרונה של העונג הטמון
בהופעתה של ארוסתי.

הסתובבתי, והלכתי להקריב את חיי למען אימא רוסיה.

חדשות הבי.בי.סי, ערב יום חמישי, ה - 15 לדצמבר 1957:
"נשיא ארצות הברית הודיע במהדורת הבוקר של חדשות סי.אן.אן כי
המשך כיבושי השטח של ברית המועצות במדינות אירופה המזרחית לא
הותיר לארצות הברית ברירה, וכי מעתה מאמציהם יהיו נתונים
למלחמה בצבא האדום הפולש, לצד גרמניה המזרחית והאיחוד המשולש
הכולל את צרפת, בריטניה ושוויץ. הכרזת מלחמה זו פיכחה את כל
העולם המערבי לעובדה כי אנו נמצאים בהתהוותה של מלחמת העולם
השלישית. בכל מדינות אירופה ואמריקה הצפונית הוכרז מצב חירום
כללי. כל חיילי המילואים מגויסים לשירות פעיל."

"אני לא מסוגל להבין למה הפיקוד שיקר לנו. שלושה חודשים אנו
נלחמים בהם בלי לדעת למה, ורק עכשיו מספרים לנו שהם הכריזו
מלחמה!" - לא יצא לי עדיין לראות את דניאל עצבני עד כדי כך.
יהודי ממוצא צרפתי, דניאל נולד בלנינגרד לרופא ולמורה למוזיקה
שהוריהם ברחו מצרפת בזמן מלחמת העולם הראשונה למבטחים של ארץ
רחבת ידיים. לדניאל לא היה שום רגש פטריוטי כלפי ארץ אבותיו
ולכן לחימה בצרפתים לא הייתה בעיה כלל מבחינתו. ובצרפתים
נלחמנו הרבה. כל ארבעת החודשים האחרונים של חמישים ושבע בעצם,
עד להכרזת אמריקה על מלחמה. מאז אנחנו יורים בדוד סאם היקר
והבוגדני.

"שמעתי שהעבירו את כל הפיקוד של הצבא לעיר שלי, לאודסה. לפי
השמועה, הם רוצים להרחיק את התותחים והפצצות האמריקאיות מהערים
המרכזיות." - לא רציתי להיכנס איתו לויכוח פוליטי. בכל הנוגע
למלחמה הזאת, הדעות שלנו היו שונות. הויכוחים התקופים על
התפקוד של ממשלתנו פגעו מעט בחברות החזקה שנוצרה בינינו בשלושת
השבועות של האימון הבסיסי שקיבלנו לפני כל כך הרבה חודשים.
דניאל היה יקר לי מפז. הוא היה האדם היחיד, מלבד קירה, שהותר
לסודיים שבסודותיי. אני קיבלתי את אותה הפריבילגיה.

"זה לא מפחיד אותך?" - שאל דניאל וקימט את פרצופו. "כל המשפחה
שלך, קירה, הכול יכול ללכת לאבדון בגלל טעות אחת של הגנרלים."
"אני לא חושב על זה למען האמת." - נשכבתי על המיטה המתקפלת
ועצמתי  את עיניי. "יש לי ביטחון מלא בגנרלים האלה."

המון מחשבות התרוצצו בראשי באותו רגעים של שקט. פניה של קירה
היו כאילו מודבקים כמו תמונה חצי שקופה אל מול עיניי. לא
הפסקתי לחשוב עליה. לא היה קשר בינינו מאז הועברתי עם דניאל
לפינלנד. אז קיבלתי את המסר האחרון שלי ממנה. מכתב מקומט שהגיע
אלי שלושה חודשים וחצי לאחר שידיה של קירה הניחוהו בתיבת
הדואר, אחרי שהיא, ללא ספק, נישקה את המעטפה הלבנה כברכת מזל.
ארבעת המכתבים שקיבלתי ממנה במשך המלחמה המזוינת ההיא היו תמיד
בתוך הכיס השמאלי של חולצתי כמו מגן על ליבי. הלב שלי בער
מהיום בו עזבתי. כל שרציתי הוא לחבק שוב את גופה הרזה. להרגיש
את עורה על שלי, את שפתיה החמות, את שערה הרך כמים זכים.

התחלתי כבר לשקוע בשינה כשהצעקות התחילו. התעוררתי בבהלה. כולם
רצו החוצה ואני אחריהם. כל הפלוגה התרכזה מסביב לשולחן עליו
עמד מכשיר רדיו ששידר מבזק חדשות מיוחד.

קטע מתוך יומנו של קפטן ג'יימס הדלטון, נווט מפציץ ה - B52
שביום שני, ה - 20 למרץ 1959 הפיל את פצצת האטום הראשונה
בהיסטוריה על אודסה, ברית המועצות:
"הפטרייה לא הייתה בכלל מה שציפיתי. היה זה ענן עצום של אבק
ועשן שהיתמר לגובה של כמה מאות מטרים מעל פני האדמה. מה שבאמת
גרם לשערות שעל עורי לסמור, זה הנעשה באותו הרגע על הקרקע. גל
של הדף התקדם במעגל עצום ובמהירות מדהימה ממקום נפילת הפצצה אל
פאתי העיר והלאה. תוך חצי דקה הכול נגמר. עוד לפני שהספקנו
להגיע אל רכס ההרים ממערב לעיר בטיסתנו לעבר מקום הנחיתה
המיועד בפולין, אפשר היה לראות מירכתיי המטוס את ענני האבק
מתפזרים ואת ההרס הלא ייאמן שהותרנו מאחורינו. לא נותר דבר
מהעיר מלבד שלדי בניינים שבורים. מצאתי לי פינה חשוכה במטוס,
הקאתי מספר דקות ואז התחלתי לבכות."
"המודיעין הרוסי לא גילה את שיגור המפציץ שלי אל עבר ליבו של
הפיקוד שלהם, ואזרחי העיר לא ידעו דבר על המתקפה חסרת הרחמים
על עירם עד לרגע הפיצוץ. שבעה עשר אנשים ניצלו. שבעה עשר מתוך
עשרות אלפי התושבים של העיר היפיפייה הזאת. הדוד סאם איבד את
מוסרו ומצפונו. באותו הרגע הקריטי היינו לא טובים יותר מהנאצים
של היטלר או הפשיסטים של מוסוליני."
"לעולם לא אשכח את אשר עיניי ראו."

היום אני אדם זקן. עבר עלי הרבה בחיים גם אחרי המלחמה. את
הפרטים אחסוך מכם. הם מיותרים. אך ככל שזקנתי, כך תמונת פניה
של קירה הפכה ליותר ברורה ומוחשית.  עשרות שנים עברו מאז אותו
בוקר סתווי בגבעות הצופות על אודסה. כל יום הגעגוע חזק יותר
וכואב יותר. עיניי השקד שלה בכו את דמעתם האחרונה. שפתיה
הורודות חייכו את חיוכם האחרון. העולם סגר את הספר על קירה
יניסלביץ'. אבל אני לא. לא שכחתי דבר. לא סלחתי לאיש.

אני עומד עכשיו מול חלון בכתר שעל ראשה של גברת חירות. ניו
יורק פרושה מולי במלוא הדרה הטכנולוגי. מיליוני אנשים חיים את
חייהם. אף אחד לא מכיר את קירה. אף אחד לא שמע על גורלה המר
והאכזר. מי בכלל זוכר את המלחמה ההיא? רק דפים בספרי היסטוריה
נושאים את סיפורה שובר הלב של ארוסתי. הם אולי לא אשמים. רובם
אולי אפילו לא נולדו אז בעצם...

חדשות הסי.אן.אן, מבזק מיוחד בצהריי יום חמישי, ה - 4 לספטמבר
2003:
"ניו יורק בוערת! לפני כשתי דקות הופעל במקום כלשהו בעיר מטען
גרעיני על ידי גורם לא ידוע. אין בידינו שום מידע כרגע. הכל כל
כך מבולבל פה... מה קורה פה? זה לא יכול להיות. ריצ'רד, תגיד
לי שזו בדיחה! ריצ'רד! זאת בדיחה מעוותת שלכם נכון? זה פשוט לא
הגיוני! זה לא קורה, לא פה..."