את המנות הראשונות בישלתי עם המון רגש, תמיד האמנתי בפתיחות,
ואנשים היו מכורים לפתיחות שלי, תמיד הייתה בהם איזה שהיא מידה
של הפתעה, כמו חשפנית שקופצת מתוך עוגה, כמו ביריות מתחת
לבגדים הכל כך רגילים של אישתך, משהו בהם שפשוט עשה לך טוב,
משהו כמו התרגשות קלה שמנפחים אותה לאט לאט.. ואז כשאתה לא
מוכן היא מתפוצצת לך בבטן במטח של זיקוקי דינור, התאהבות
טרופית בבחורה שחומה, סופלה שוקולד עם קליפה רכה של תפוז
מגוררת היטב עם רגשות קלויים, ניחוח דרום פסיפיק אמיתי, כאילו
אתה שם, כאילו שם זה פה, התפוצצות וולקנית, משהו בך עולה על
גדותיו ובכל זאת ניתן לתפיסה, לא נמצא מישהו במזרח התיכון
שמבשל טוב ממני, לא נמצא מישהו שיכול אפילו במעט, להזכיר את
מגע יד האומן שבישלה יצירות מורכבות שכאלה, ואת זה כבר היה
אפשר להבין כשהוגשה המנה הראשונה.

מאז שאני זוכר את עצמי ידעתי שאני הולך להיות שף, מלאכת הבישול
קסמה לי תמיד, המשחק בטעמים, ריקוד החושים, צבעים וריחות
ארוגים ושלובים, מלופפים על לשון משתלבים בשאיפות האורחים,
נגמעים בשקיקה, לא מצאתי סיפוק דומה בשום מקום אחר, וגם לא
חשבתי שאמצא, זה היה גדול ממני וישב בדיוק עלי, כך שלא ממש
הייתה לי בחירה, את הרגשות התחלתי להכניס מאוחר יותר, ביום
שהתחתנתי עם רינה.

את רינה הכרתי ברכבת התחתית שמחוץ למוזיאון האהבה באמסטרדם,
היא ישבה בפינת המנהרה עם גיטרה אקוסטית שחורה, במיתרים
שמתוחים קצת יותר מדי,  וניגנה שירים ישנים של הפינק פלויד,
אנשים חלפו על פניה כמו אלקטרונים בתוך חוטי חשמל והיה משהו
בהמון הסואן הזה, בניגוד הגמור שלו לשלוותה ולקולה הספק משלים
ספק משתדל להתעלם שריתק אותי אליה, ואני עצרתי לצידה, קהל של
איש אחד, ולא עזבתי מאז.
זאת הייתה אהבה פראית מהלילה הראשון והסמים רק עשו אותה פראית
עוד יותר, נלהבת, שואבת ומתחברת לעורקים, זורמת חודרת ומפרקת
סכרים מבלי שתרגיש בחסרונם, את ההחלטה להתחתן קיבלנו כבר שם
בלילה השני או השלישי וכשחזרנו לארץ הודענו לכולם.

כמובן שאת החתונה כולה ארגנה רינה, ואת התפריט הכנתי אני, את
החלק המכריע של הערב, המנה הראשונה, החלטתי להכין בדיוק מושלם,
שנייה לפני שאצא לכיוון החופה, יציאה בניחוח מלכותי, תמיד
אהבתי פתיחות. הכל היה מתוכנן מראש, כל הפרטים פרושים לפני,
זמנים מדויקים מושתתים על עקרונות בישול בסיסיים, הכל היה צריך
ללכת בדיוק לפי התוכנית, רק שרינה לא הופיעה.
מאוחר יותר הסתבר לי שהיא התעוררה כמה ימים אחרי זה וברגע של
לחץ תפסה את הטיסה היוצאת הראשונה חזרה לאמסטרדם, "ושיזדיין
העולם" ראיתי אותה בעיני רוחי מסננת בין שיניה היפות כשהיא
עולה על המטוס, עיניה דבוקות לחלון ואני וכל האורחים מתכווצים
לנקודה שחורה שמתחברת לגוש גדול בבטן, שגדל וגדל עם כל דקה
שעברה שם, ואני במטבח, צוות העוזרים שהופקד לאותו ערב, כולם
מביטים בי בעיניים בוחנות ונבוכות כאחד, כשאני מפנה את כולם
מהמקום שאני כל כך אוהב, ובאותו הרגע הוצאתי אותם החוצה, רגשות
של תסכול וכאב אין סופי, תחושת האובדן וחוסר האונים, פחד לבן
וריקנות תהומית, את הכל חתכתי דק והוספתי לתבשילים, החגיגה שלי
רק התחילה, עם חתונה או בלי.
חסרונה של הכלה היה ממש בלתי מורגש, כל הערב נסב סביב המנות
הראשונות, סביב הצגת הטעמים המסחררת שהייתה בכל, את הצורך
ברגשות הבנתי רק אז, את הבעייתיות שבעניין הבנתי אחר כך.

את החודשים הבאים העברתי בניסיונות חוזרים ונשנים לשחזר את
הרגעים ההם, את הדרך שבה חדרו הטעמים במחטים דקים של חושך, את
האופן הסהרורי שבו הכנתי את מרקחת הקסמים ההיא, איפה שהוא
הסיבה לאי ההצלחה הייתה לי ברורה כבר מההתחלה, רק שלא רציתי
ממש להודות בה, רגשות נשלפים החוצה רק כשהגוף אינו מסוגל
להכילן, ואת תחושת האובדן שחוויתי לא הצלחתי למחזר.
בערך אז התחילו הניסויים, לקח לי זמן עד שהצלחתי לדרוס את
החתול הראשון, ניצלתי בנס ממספר תאונות כשעצרתי בפתאומיות
ברגעים של גיחה מצפונית, גם את המחסום הזה הצלחתי לעבור,
כשהסתכלתי עליו רגע לפני שהגלגל רמס את גופו הגמיש, נראה היה
לי כי הופתענו כמעט באותה מידה מהדרך שבה הוא נשבר, עצמות קשות
בגוף פריך, עיסה מפרכסת על אספלט ישן, לא מודע לתפקיד שהוא
משחק במעגל המתים, משם נסעתי הביתה, ישירות למטבח, תחושת הגועל
שעלתה בי, החור שנשאר במקום שבו הונחה אישיותי, לשם נכנסתי,
ומשם יצאתי, והוצאתי מתחת לידי את אחת המנות המדהימות ביותר
שידעתי בימיי
.
וכך זה המשיך, הייתי נוסע בדרכים, מחפש קורבנות תמימים שישחקו
במחזות שהקמתי, בתמונות קפואות, בתמצית העונג הרגעי, התורים
הלכו והתארכו בכניסה למסעדה שבה עבדתי, ועולמי הפנימי החל
להתפורר.
לאט לאט הרגשתי איך תחושת הגועל נעלמת, את מצפוני המחליד נאכל
לגמרי, משפחות של חתולים וכלבים עברו לי מתחת לגלגלים מדי
שבוע, וכשזה הפסיק לרגש אותי התחלתי לחפש במקומות אחרים.
מכאן ועד לפגיעה באנשים הדרך הייתה קצרה, לדרוס אותם היה
טיפשי, שמעתי יותר מפעם אחת על נהגים שנתפסו בורחים מאתר
תאונה, ולבלות את המשך חיי מאחורי סורגים ממש לא היה בתכנון,
זה היה חייב להיות מסובך יותר, מורכב יותר, ועם זאת פשוט בצורה
גאונית, כל ערב החלטתי לשם חלקים מעצמי במנה של קורבן נבחר,
נפש עדינה, נפש כלואה, אחת שתתעטף בייסורי נפשה ותתמסר לרצונה,
הייתי מכניס למנה הנבחרת ריכוז גבוה של רגשות סבוכים, אמת מרה
שאיכלה אותה מבפנים, והובילה אותה תוך ימים להתאבדות פתאומית,
התאבדות שסיפקה לי חודשים של יצירה, שהפכו לשבועות, שהפכו
לימים, היה ברור לי שהשמיים עומדים לסגור עליי בשכבות בטון
ועננים של חלודה, האדמה איימה לבלוע בשיניים רקובות וירוקות
מאכזבה, ואני תכננתי את הסעודה האחרונה, את כל המשפחה שלה
הזמנתי, ואת רינה, ערב סגור לחמישה.

אצבע אחר אצבע ירדה בצרחות פנימיות, גפה אחר גפה ליצירות מופת,
ללא ספק הפגיעה בעצמי עוררה טעמים מפוצצים, הריחות השתוללו
במחול אימתני ומרהיב, והלב שאג.
את האוכל הוציאו עוזרי, כשאני כבר התחלתי הוזה על גלים של אור
עמוסים בשולחנות רחבים וארוכים.. התגובות לא איחרו לבוא, את
הפה שלה נפתח ונסגר שמעתי עד המטבח, את המבט הספקני בעיניה
יכולתי לדמיין, השולחן שותק מחכה בקוצר רוח לדעתה הנחרצת, היא
בולעת את מה שנשאר בגרונה הבוגדני, "מדהים" היא אומרת, "פשוט
מדהים", ונחנקת במקום.

את הדרך החוצה עשיתי בקושי רב, משאיר עקבות של דם על המדרכה,
את אורות הפנסים המתקרבים ראיתי מאוחר מדי, הרכב התקדם מהר מדי
ושנייה אחת אחרי זה הבנתי שהוא לא עומד לעצור, הכאב היה חד
וחודר וסחף אותי איתו, רעש המנוע המתרחק עקב אחר פעימות ליבי
הנחלשות, איזו מנה הייתי מכין עכשיו אם רק הייתי יכול, אנשים
עומדים, תורים תורים, מהבניין השכן, מסעדה חדשה פתחו, הערפל
התפוגג לאט והתמונה נחשפה, מישהו פיצח את הסוד, מחנה את
המכונית ומנקה ממנה את דמי, נכנס עכשיו למטבח המואר בלבן וקוצץ
דק דק, המוות מצא תליין חדש, החושך מצא לי מחליף.