הכוס שלי
הוא לא שלי.
הוא של החברה.
כבר שנים
שהוא לא שלי,
למרות שחשבתי
שכן.
למרות שרציתי
שכן.
למרות שקיוויתי
שאולי
כן.

הכוס שלי,
הוא דומה קצת
לתנשמת.
גם הוא
היה פעם גוזל.
אבל הוא לא.
הוא כוס.
מעבירה בו יד
מלטפת,
מגעו כה רך -
והוא נרעד.
ואולי יודע שאינו
שלי?
ואולי רוצה להשתחרר?
ואולי שוב משחר לטרף,
ואולי גם אני אשחר.

חיית בר מקומה בטבע,
כנראה לשם שייך הכוס.
הוא לא שלי.
זן נכחד,
פראי,
טורף.
ואולי יחיה בשמורה,
אשליית חופשיות.
וידיים זרות ימששו,
ושפתיים זרות ילחשו,
ועדשות זרות יצלמו,
וגבות זרות יורמו.
ואולי אשחרר אותו,
ואהיה חצויה,
ואהיה שלמה.
ולא יהיו עוד נגיעות,
ולא יהיו עוד קולות,
ולא יעיר אותי עוד
בלילה.

כי הכוס שלי
הוא לא שלי.
הוא של החברה
(להגנת הטבע),
כבר שנים אותו
לקחת ממני
הם מנסים.
כי זה לא חוקי
להחזיק בבית
עופות דורסים.