"רק קופץ לרישון להביא את הטופס מהיועצת החינוכית ויוצא לדרך",
הודיע יורם לאשתו בסלולרי בשעה  אחת בצהריים".
"תזדרז. אסור שתאחר. אתה זוכר שהם סוגרים שם את השערים בשעה
חמש ואז לך תחפש את אלוהים".
הוא לא  ידע איפה בית הספר המיוחד הזה שבמערב ראשון, שאליו
רשמו את יוחאי הבן, לכיתה יוד, כשחשבו שעוד יהיה בסדר,
ושאיכשהו הוא יתגבר ויעבור את המשבר ויתחיל שוב לחיות ולאכול.
שער שהוא  צריך להיכנס בצומת בית עובד.
שוחח בסלולרי עם עמית לעבודה, כששם לב, שפיספס את המחלף. לא
נורא, ניחם את עצמו, עד יבנה וחזרה. כעבור 20 דקות כשהיה בחזרה
מול הגשר, צלצל שוב הטלפון הסלולרי, היה  זה יוחאי. "אבא, אתה
בא לקחת אותי?  אני מחכה לך".
שמע בקולו נימה בהולה. בכי חנוק.
"בטח בן, בטח. אני בדרך. תחזיק מעמד. הכל ארוז?"
"כן. בוא מהר".

לחץ על דוושת הגז, כששם לב ששוב פיספס את הפניה ועליו לנסוע
בשנית את הדרך עד למחלף יבנה. הפעם דהר אותה בעצבנות. רק כשחזר
לגשר בפעם השלישית ראה שאין בכלל ירידה לכיוון המחלף  שהוא
מחפש, ורק אז הבין שהוא בעצם לא יודע בכלל איפה הוא, ושהכביש
שנסע בו אינו בכלל הכביש שהוא חשב. השעה הייתה שתיים. ידע שמיד
סוגרים את בית הספר. עצר ושאל אנשים  וכעבור 20 דקות רץ לחדר
היועצת ופרץ משם כעבור חמש דקות נוספות מיוזע  עם הטופס. כעת
נשאר לו רק לנסוע לראש העין.

תכנן לקצר ולהיכנס מהכניסה המזרחית, שעוקפת את העיר הישנה
ולגלוש אל המוסד מהדרכים הרחבות של העיר החדשה. לחץ על הדוושה
והאיץ עד הקצה, עוקף כל מכונית בדרכו, כשבאמצע עקיפה הבין שהנה
הוא מפספס גם את המחלף לראש העין. לא נורא בודאי יהיה מחסום
בכניסה לקו הירוק ואסתובב, חשב. מחסום לא היה.  נסע כל הדרך
כמעט עד אריאל בכביש המהיר שאין ממנו ירידה. ידע שהוא נוסע
בשטחים הכבושים, בניגוד לכל עקרונותיו, ולהפתעתו לא פחד. "שרק
ינסה מישהו עלי כרגע" חרק בשיניו, כשהוא לוחץ  את הדוושה ומאיץ
ל 140 קמ"ש.

נזכר במשפט  שקרא ערב קודם על מהות האדם, מאת פילוסוף אמריקאי
ששמו לא היה מוכר לו. מאז המקרה עם הבן היה קורא הרבה
פילוסופיה ופסיכולוגיה. המשפט, שאותו לא הבין והעסיק אותו גם
בלילה, אמר, שככל שאדם מנותק מהתת מודע של עצמו יהיו חייו
שיקוף של תת מודע זה. חשב בעוגמה על מה שהנסיעה הזו בודאי
אומרת על התת מודע שלו ועל המצב בחייו.

כשהסתובב  כדי לחזור לראש העין היתה השעה 4. כעת  נזכר במשפט
תמוה נוסף שקרא, שקומם אותו בהתחלה,  שבו נאמר שלמעשה, כל מה
שקיים בעולם נברא במילת האדם.  אמציא, חשב,  אמציא  מרפא.
אמציא שיצא  הדיבוק, אמציא  תקווה.

בשעה ארבע ועשרים הגיע לשערי המוסד. חנה והזדרז פנימה דרך שער
הברזל . יוחאי שכב על הדשא, ליד מדרגות הבנין. ראשו שעון על
תיקו, בידו השמוטה היה הטלפון הסלולרי . על פניו החיוורות
שוטטו זבובים ופס דק של רוק ירד מפיו על סנטרו. לרגע נבהל יורם
שמא בנו מת, אבל עפעוף מהיר כשל חלום בעיני יוחאי הבהיר שהוא
רק ישן. התרופות שנועדו לאזן את הנער, גרמו לו לפלגמטיות,
לנזילת רוק ולעייפות גדולה. הוא עלה במשקל. לזה  דאגו באמצעות
זונדות.  

יורם התכופף וליטף את מצח הבן, שהגיב ברוגזה, סלק את היד, בלע
את רוקו והתיישב, נרגן, "כמה זמן לקח לך. התייבשתי פה. חשבתי
שכבר לא תבוא".
"קרה לי דבר מופלא בדרך לכאן. הלכתי לאיבוד".
"אבא מה אתה מקשקש, איך הלכת לאבוד".
"פשוט, כל הזמן פיספסתי את הדרך, זה קרה לי כל כך הרבה פעמים
בדרך לכאן שברור שיש פה איזה מסר בשבילי רק שאני לא מבין
מהו".
"אולי המסר זה שתתבגר ותתרכז קצת?" כעס הבן ואחר כך הוסיף,
"הבטחתי לענת וליואל שתקח אותם  הביתה. הם גרים בתל אביב ואין
להורים שלהם מכונית".
"בכיף".
יוחאי הרים יד לאה מניף  2 אצבעות בצורת V ומדלת  הבניין יצאו
שני צעירים, כמו חיכו לאות וירדו לעברם במדרגות.
"אני משער שאת ענת ואתה יואל", חייך אליהם יורם ושלח אליהם את
ידיו ללחיצה.
"נכון", אמרה הנערה  בחיוך מבויש וכובש.
"נכון", אמר הנער, "ברוך בואך לארמוננו, חחחררר".

פסעו יחד למכונית.

"אתה יודע, לפי מה שקראתי אתמול בספר, אם תחליט שזה ארמון זה
יהיה ארמון".
"קראת בספר? חחחררר . לא מאמין לספרים".
"למה אתה כן מאמין?"
"רק לעצמי, לענת וליוחאי. חחחחחרר" טפח  על כתפי חבריו.
"אני דווקא חושבת שיש בזה משהו מאד מעודד", הצטלצל קולה של
הנערה, שקט ומדויק, כמו מדברת ישר מתוך מחשבותיה. אני חושבת
שהכל בראש שלנו.  כל העולם.
אני נבראת כל הזמן ממילים של אחרים.  למשל לאה גולדברג"
"אההה. שוב לאה גולדברג. אין לך מישהו אחר בראש? חחחרר" לעג
יואל.
"כרגע לא", ענתה באותה רצינות איטית ומדויקת ועמדה על מקומה
כמו לחזק את נקודתה. הם עמדו סביבה. "כרגע, אני נבראת ממנה,
אני מקבלת ממנה תקווה. כשאני קוראת שהיא כתבה, האמנם עוד יבואו
ימים  בסליחה ו בחסד ותלכי בשדה ותלכי בו כהלך התם, אני יודעת
שלאה גולדברג עברה משהו מאד קשה, כמוני, ושהיא קיוותה כל כך,
כמוני, להירפא ולהיות שוב רגילה, וזה קרה לה בסוף".
"מה אתה מתכוון, אבא, שכל דבר שאני יגיד, שאני ימציא, יקרה?"
"כן. תנסה את זה!"
"טוב, אז אני עכשיו רוצה שהדשא הזה יהפוך לים ושאני יהיה על
גלשן".
"עלה על הדשא, נסה".
עלו ארבעתם על הדשא.
"או קיי. עצמו את העיניים. אנחנו על הגלים ואנחנו גולשים", קרא
יורם.
"וואו וואו איזה כיף, איזה גלים, איזו תנופה, חחררר", צעק
יואל.
"איזו מהירות, אני עףףף," צווח  יוחאי.
"אוי, אוי אני לא יודעת לגלוש אני נופלת", צחקה ענת ונפלה על
הדשא מתגלגלת, כשהיא קוראת בקולה המדויק, "וביושר לבב תהיי
ענווה ונכנעת כאחד הדשאים, כאחד האדם".

אחרי זה נגשו אל המכונית, נופפו בידם צוחקים לאדם שסגר את השער
ונסעו.

טעה שוב בכביש ומצאו את עצמם בפתח תקווה.
"אבא מה קורה לך?"
"הלכתי לאבוד ומצאתי פתח תקווה", ענה יורם, "תגיד בן, מה עוד
אתה רוצה להמציא לך?"



נכתב במסגרת התחרות ה 12, זו של מגי, בפורום של תיה