ביום הולדתה השלושים קבעה קרלה להפגש עם מיכאלה חברתה בבית
קפה. מיכאלה עברה את ההתגברות כחצי שנה קודם לכן והפכה
למיכאל. מאז לא ראתה אותה קרלה, לכן, עדיין חשבה עליה במושגים
של חברתה הטובה מיכאלה, איתה הייתה משכללת צעדים, מתחרה
ביכולת הקפיצה ובמעמד הסולנית בהופעות השבועיות בכיכר. זכרה
שיחד היו רצות בתום החזרות להישקל, ותוך כדי התלבשות והליכה
מהירה למעון לקחת את ילדותיהן, היו מחשבות איך וכמה יאכלו
באותו הערב ולמחרת בכדי לא לעבור את מחסום ארבעים וחמשה
הקילוגרם. יחד שיתפו רעיונות כיצד להמנע מהריון נוסף ואת החלום
המרדני להישאר תמיד נקבה, מבחירה, כמו מורתן הנערצת, שנפטרה
בגיל ארבעים, כאשה, שצילום גדול שלה, בשחור לבן, בו היא
נראית בבגדי רקוד, מרחפת באוויר, על פניה היפים שרוי חיוך קל
ללא שמץ מאמץ וידיה פרושות באוויר, היה הקישוט היחיד בחדר
המחול. זכרה את המשפט שנהגה מורתן להגיד להן, שהדהד בה כמנטרה:
"רקדניות אמיתיות זה משהו טוטאלי, אין קיצורי דרך, צריך לתת
את הכל, ללכת עד הסוף". המורה הייתה לעיתים, בהסתר, מלטפת את
ידה או ראשה של קרלה ולוחשת לה, "את רקדנית אמיתית" גורמת
לליבה לגאות ומחזקת את החלטתה.
קרלה הקדימה. היא בחרה שולחן על המדרכה. עצמה את עיניה
והתענגה מהשמש החורפית ומהמוסיקה שהתנגנה ברקע. כהרגלה, דמיינה
איך היא רוקדת לקצב המוסיקה, מנביעה כוריאוגרפיה חדשה, בהשראת
השמש וצללי עלים מרחפים בשלכת, מצטערת שלא תזכור אחר כך את
הרעיונות היפים, עגולים, קווים, הסתלסלויות, חווה את עונג
המעבר מתנועה לתנועה. כשחשבה על תנועות הן היו תמיד עגולות
וקלות. בפועל, ידעה, הן מלוות לא פעם בהרבה סבל ועבודה קשה, אך
לא יכלה לחשוב על חייה ללא הריקוד.
מעט מאד הרשתה לעצמה הפוגות של פינוק בחייה התובעניים, וגם
כעת כבר זחלה בתוכה, מבעד להנאת המוסיקה והתרגשות הציפיה,
תחושת חטא, עם יראה גדולה מתשלום העבודה הכפולה והצום שתצטרך
לשלם על ההנאה זו שהיא מעניקה לעצמה.
צל שנפל על פניה מלווה בקול גברי שקרא, "היי, ככה ישנים באמצע
היום"? בשרו את הגעתה של מיכאלה. תוך חיבוק נרגש סקרה את חברתה
שגבהה ועבתה, שיערה סופר וזקנקן מטופח עטר את קצה סנטרה.
הסירה את משקפי השמש ואמרה, "הפכת לגמרי מיכאל. נשאר לי משהו
ממך?"
ישבו זה מול זה. מיכאל בעיניים בורקות אמר, "את יודעת כמה זה
נפלא להיות גבר? זה שחרור. זה עולם אחר. המחשבות אחרות. רואים
דברים אחרת. ויש גם את הענין הזה, את יודעת, של הנשים. סקס.
זה רצון כזה חזק שלא מרפה ויש גם תחרות, הרבה יותר ממה שהייתה
בינינו ברקוד, כזו אמיתית כאילו. זה כיף. עכשיו, שאני בצד הזה
אני יכול להבין את הגברים האלה שהיינו שונאות, שהיינו בורחות
מהם. אפילו שזה עדיין מוזר לי".
הזמינו. היא סלט ללא שמן, קלי וכוס מים והוא כוס קפה ועוגה עם
גלידה וקצפת. התעקש על יין.
הקישו כוסות ושתו לחייה. היין על הקיבה הריקה חימם את חזה
ומראשה, שנעשה קל, נפוצו החרדות שטרדו אותה קודם לכן.
התבוננה בו אוכל את העוגה בנגיסות גדולות, חסרות אשמה.
"מה עם הריקוד", שאלה, "זה לא חסר לך?"
"ממש לא. לא חושב על זה לרגע. זה נראה לי כמו שעשועים של
ילדות".
קרלה ענדה את משקפי השמש להסתיר את הדמעות שהבליעה. היא חשה
בודדה, נבגדת.
התעשתה, "איך הבנות?"
"בקושי אני רואה אותן. הן עצמאיות. דניאלה מלצרית בבית קפה
ודוידה רוקדת".
"כן, אני רואה אותה לפעמים. היא רוקדת טוב. אז מה? מה... את,
אתה עושה?"
"קודם כל אני אוכל לעצמי את הלב על שבזבזתי כל כך הרבה שנים.
אני משלים בגרויות, ומתכוון ללמוד מנהל עסקים. ומה איתך? ספרי
לי".
"אני אותו דבר. רוקדת. המון. שומרת כל הזמן על המשקל ויש את
הבנות. הצלחתי לא להיכנס שוב להריון . אולי כי אני כבר לא
סחורה כל כך טריה. אבא ממשיך לנג'ס כמו תמיד, בושה שכזאת, בושה
שכזאת, שהבת שלי, של שמעון, תהיה עדיין נקבה בגיל שלושים, כמו
איזו עניה בת אשפתות, שאין לה אוכל בבית, תחשבי, תחשבי מה זה
עושה לשם שלי. אוי אין לי כוח בשבילו. אבל חוץ מזה הוא חמוד
ובאמת דואג לי וגם לבנות. הגדולה, ג'והנה, נתפסה לפני חודש
והיא בהריון".
"איי. בטח זה יקרה בקרוב גם לדניאלה שלי. תשמעי, ככה זה .
עכשיו אני רואה גם את הצד השני".
"גם אנחנו נתפסנו בגיל 15 . איזו טראומה. יאללה , אני צריכה
כבר ללכת. יש לי שיעור ללמד."
"אלווה אותך" אמר.
הלכו שוב זה לצד זה כמו שעשו במשך כל כך הרבה שנים. אבל כעת
פסע לידה גבר צעיר שצעדיו גדולים ונמרצים משלה.
כשנכנס לאולם הבהיל עדה של נערות.
"זה בסדר בנות, זו מיכאלה זוכרים? עכשיו מיכאל".
הוא קרא נרגש, "שימי מוסיקה, בא לי לרקוד"
היא לחצה על מתג ההשמעה וקראה, "חכה, נחליף בגדים".
"עזבי להחליף בגדים", ניגש אליה, אחז בידיה והחל פוסע לאחור
מושך אותה אחריו עיניו בעיניה, מכשפות אותה. שכחה שזו מיכאלה.
הגבר שאחז בה והוביל אותה ברקוד הקסום זרם בה, מבטו הצמית
אותה, גופו כיוון אותה בתנועות עדינות. מעולם קודם לכן לא רקדה
עם גבר.
הילדות שהציצו סקרניות מפינת האולם צחקקו. אחר כך הייה קטע
מוסיקלי שאותו רקדו יחד בעבר. ללא אומר החלו לרקוד אותו. זכר
את הצעדים. אחז במתניה כשקפצה, הגביה אותה באוויר, עד שחשה
שהיא דואה.
בקטע הפירואטים עמד מולה ואחז במתניה והם הסתובבו זה מול זה
וזה סביב זה, כשהוא מאזן אותה ומעניק בתנועות מדודות תוספת כוח
לסיבובים, עד ששוב היא חשה מעופפת.
כשסיימו, מחאו הילדות כפיים.
"זכרת את כל הצעדים", קראה מתנשמת, לחייה סמוקות, נמנעת מלהביט
בעיניו.
"רציתי להראות לך קצת מה זה להיות גבר. זה פיזיות אחרת. את
יודעת, לרגע שכחתי שאת את וכמעט, את יודעת, רציתי".
"כן. גם אני", העיזה להביט בעיניו, בחיוך נבוך והוסיפה, "אתה
חושב שאוכל להמשיך לרקוד גם בתור גבר?"
"תשמעי. זה יהיה מוזר. לא שמעתי עוד על דבר כזה. אבל את עוף
מוזר את. אני כבר שומע את אבא שלך אומר איזה בושות איזה בושות,
עד שזאת הפכה סוף סוף לגבר הוא רוקד כמו איזה ילדה.
באותו יום חזרה קרלה לביתה מוקדם מהרגיל, לאחר שעשתה קניה
גדולה בסופרמרקט. היא הכינה לעצמה ארוחה גדולה רבת חלבונים
ופחמימות. כך גם בימים הבאים. אחרי שבוע שקלה את עצמה. היא
הגיעה לארבעים וחמישה קילו. היא הלכה למיספרה. "נו, נו, זה
עומד לקרות?" שאל הספר והיא ענתה. "אולי". הציעה את מיטתה
בסדין אדום שאותו קנתה במיוחד לכבוד האירוע, בישרה לבנותיה
והמשיכה לאכול. כעבור יומיים נוספים, בשעת לילה, זה התחיל.
הייתה מודעת לכך שזה קורה אך לא יכלה להתעורר, הייתה משותקת
בזמן שגופה התארך, השתרגו בו שרירים, ובין ירכיה נוצר שק עור
שלתוכו ירדו אשכים ומעליו התארך פין. כעבור יומיים התעוררה
רעבה. שלחה את ידה לערימת צנימים שהכינה מבעוד מועד ליד המטה
ולאחר שנגסה, ושתתה כוס מים, קמה עטופה בסדין ועמדה מול המראה.
חזה הנשי השתטח, עורה היה חלק ולבן. עדיין לא צימח שיער גוף.
הורידה את הסדין וראתה את אברה החדש. סקרה את שרירי זרועה. חשה
את זרימת האנרגיה ברגליה ובבטנה. אושר פראי מילא את ישותה.
היא הסתובבה על מקומה, הסדין עוטף אותה כגלימת אש, ואז
השתחוותה מול הצעיר העירום במראה ואמרה, "נעים מאד , נא להכיר,
קרל, הגבר הרקדן הראשון".
נכתב במסגרת תחרות הסיפורים ה 12 של מגי בפורום של תיה |