קצת רקע...
תמיד אמרתי שבנים זה עם יותר טוב מבנות. בנות פשוט פוסטמות. זה
מתבטא בהמון מובנים שונים כמו סדרי עדיפויות, תחומי התעניינות
ועוד. אחד מדפוסי ההתנהגות האלו שיש לבנים (וזאת כמובן הכללה
בלבד ולא בהכרח מייצגת), זה לא להתחיל עם בחורה שיש לה חבר.
מין כבוד בסיסי כזה. אז אני בת... ונכון שבעיקרון אני גם
מאמינה בשטויות האלו, אבל כחלק מהיותי שייכת לזן היפה אך
הנחות, אני מקבלת גם את הפריבילגיה של להיות כלבה.

והסיפור...
הסיפור הוא בעצם בן אדם אחד, חביב, עמוק, נראה בסדר, ומהיכרות
ראשונית אפילו די אינטליגנט. פגשתי את הבן אדם הזה, (שלצורך
העניין מעכשיו נקרא לו סיפור) די במקרה, כשעברתי לבסיס חדש
לתקופת מעבר קצרצרה. ראיתי אותו עומד מתוסכל כמוני, במשרד של
הדר הרכ"אית, וכשהבחנתי בסיכת מ"מ על דש חולצתו הבהירה
הג'ובניקית, שעוד רואים את סימני הרב"ט שהיו תפורים עליה,
הנחתי שהוא באותו מצב שלי, וחייכתי אליו חיוך ידידותי. "אז גם
אתה סיימת בה"ד 1 ומחכה להשלמה?" "כן", הוא ענה בקצרה, לא מביע
עודף סימני ידידותיות.
"סבבה, גם אני. לאיזו השלמה אתה הולך?" (פה נכנסה התשובה
הקצרה והעניינית שלו - ואוי כמה שאני אוהבת בנים אדישים
וענייניים, שאמרה שאנחנו הולכים בעצם לאותה ההשלמה...) ברגע זה
הדר הרכ"אית הנחמדה התחילה קצת להטריד עם הטופס טיולים, אז
שחררתי את הבחור המסכן, לא לפני שאמרתי לו עם חיוך בקול של בת
(ר"ע - "קצת רקע...") "נתראה יום ראשון", וכאן נפרדו דרכנו.
לעת עתה... אז הבחור נראה בסדר + וגם נראה לי ממש גבוה (למרות
שהוא בעצם לא), הוא קצין לעתיד, אני הולכת לבלות איתו את
החודשיים הבאים, וכבר מזמן כבר שכחתי את האקס הקודם שלי, ככה
שלא רק שאין לי חבר, גם אין לי את המינימום התרגשות שאולי
מישהו מעניין יתקשר, כי אף אחד לא מעניין אותי. (ועכשיו
תדמיינו רגע שתי בנות עם טרנינג, חולצה גזורה ונרגילה, שוכבות
על המיטה ומדברות)
"את לא יודעת מור..." "מה?"
"פגשתי עכשיו את החבר החדש שלי" (חצי-חיוך מצידה) "ראיתי מישהו
שהולך להיות איתי בהשלמה והוא נראה בסדר וגם יותר גבוה ממני
ומאחר שמשעמם לי כרגע בחיים הוא יאלץ להיות החבר החדש שלי."
"את מפגרת. איך קוראים לו?"
"לא יודעת..." חשבתי על זה שבעצם אני לא יודעת איך קוראים לו.
אז חשבתי על כמה אפשריות - גיא כי זה שם של חתיך בטרוף, ואני
גם מתה על השם הזה, עומרי כי זה שם של ילדים
מתוקים-טובים-חכמים וגם חתיכים וזה שם ממש יפה, ודן, כי אני
אוהבת את השם דן. "אז מור, מה עדיף?"
"את משוגעת... הילד המסכן, אם הוא היה יודע מה עשית לו. גם יש
לו שם באמת את יודעת..."
"טוב... אז גיא זה באמת השם הכי יפה מביניהם, אבל עומרי נשמע
יותר מבטיח. כל העומריים שפגשתי הם מותק. אבל דן... אוי דן זה
שם יפה. ואז אני גם אוכל לקרוא לו דני. ובאיזה שם חיבה בדיוק
אני יכולה לקרוא לעומרי או גיא?? אוי, איך לא חשבתי על זה?!
חייבים מישהו עם שם חיבה חמוד. דני, דני, דני. נבחר דן. טוב?"
"טוב" "באמת טוב?"
"את מפגרת..." פתאום קלטתי שהקשר שלי ושל דן יכול להיות בעצם
קצת בעייתי. ומה אם לא נצליח להתרכז בלימודים של ההשלמה בגלל
זה? מה אם יתפסו אותנו ביחד מתנשקים במגורי בנות ויעיפו אותנו
מהקורס? מה אם אחת הבנות תרצה אותו גם, ואז היא תקנא בי, תשכב
עם המפק"ץ ותשכנע אותו שיציב אותי בתפקיד נוראי? לא חשבתי על
זה בכלל... אבל טוב, דני שווה את זה. (עכשיו תדמיינו...
"כעבור יומיים - אני ודן מתחילים את ההשלמה")
הפגישה השנייה שלנו הייתה קצת פחות רומנטית מהפגישה הראשונה -
שמו אותי ואותו (ועוד 13 אנשים) באותו החדר, ואמרו לנו שמעכשיו
למשך חודשיים רצופים נצטרך לנשום את אותו אוויר מחניק, לדרוך
על אותו החול, להרטב מאותו הגשם, ולאכול מאותו שולחן, לפחות 18
שעות ביממה (שזה 24 מינוס 6 מטכליות). בנוסף לזה גיליתי שמקרוב
הוא פחות חתיך ממה שחשבתי ויש לו פצעים על העורף (הוא עדיין
נראה לא רע), פחות גבוה ממה שחשבתי (אבל עדיין די גבוה),
ושבכלל לא קוראים לו דן, אלא... (וזה ע"מ לשמור על מינימום
דיסקרטיות, שגם ככה לא קיימת) סיפור. התברר שסיפור הוא מושבניק
(וזה מוסיף לו מיליון נקודות אוטומטית - איכסה עירונים), שהוא
עשה שנת שירות בתור גרעינר (עוד מאה אלף נקודות) ושיש לו חברה
כבר שנה וחצי. התבטלה תוכנית דן א'.
עד כאן היום הראשון... עכשיו מתחילה ההשלמה: שיעורים, לימודים,
מד"סים מיוזעים ומעורבים, מפק"ץ מתתתתתתוק, בנות פוסטמות עפ"י
הכלל, אבל (רובן) יחסית ממש חמודות, בת אחת שנראית לא רע בכלל
שדלוקה על סיפור שלי, בת אחרת רכושנית משהו שדי מחזיקה אותו
קצר והוא לא מתנגד, וסיפור שמתגלה כבחור חביב, מתעניין, רגיש,
שאוהב הרבה דברים שאני אוהבת, שאכפת לו מאיכות הסביבה, ששונא
סיגריות, ומת על חברה שלו.

עכשיו הדילמה...
הוא באמת חמוד. אני מרגישה שאולי אולי אני יכולה לפתח
התעניינות כלשהי אליו, מה שלא קרה, ולא קורה לי לעולם. ואני
בת, ומותר לי להיות כלבה, ואני יודעת שחברה שלו לא נראית טוב,
וגם קטנה ממני בשנה, ו...

עכשיו המסקנה:
אין פה דילמה כי סיפור אוהב את חברה שלו. למרות שאני יודעת שאם
הוא יהיה איתי הוא יסבול כמובן, כי היום אני חושבת שאני רוצה
אותו, ומחר אני לא, אבל הוא גם יהנה כמו שהוא לא יהנה בחיים עם
חברה שלו (לא מבחינה מינית... די כבר!) , זה לא עוזר לי כי הוא
לא רוצה אותי, ומצפוני המטריד לא נותן לי לנסות לפתות אותו.
הילד בחור רציני ונאמן, ומסיבה שלא ברורה לי (אבל מה אני
יודעת) הוא אפילו לא בקונפליקטים עם עצמו - הוא בכלל לא מסתכל
על הבנות בקורס.
אוי, כמה שאני שונאת שאנשים הופכים את במה ליומן אישי... אז
השתדלתי לכתוב את זה בצורה סיפורית כלשהי, אבל לא כל כך יצא.

מוסר השכל...
תעשו את זה עד גיל 17 מקסימום, רצוי עם יותר מאחד, ואם עד גיל
18 עוד לא היה לכם חבר רציני, ואיזה בחור חמוד עם עיניים
ירוקות, לא מאוד חכם, קצת מנייק, אבל מיוחד ומקסים בדרך שלו
מתחיל אתכן... אל תזרקו אותו אחרי חודשיים בנימוק של: "אני
מצטערת שבזבזתי עלייך חודשיים, ולמה לא סיפרת לי שאבא שלך
פדופיל?" גם אם זה לא זה. תתנו עוד צ'אנס. תנו לו לזיין אתכן-
הוא ממש רוצה, וזה טוב גם לכן. כי אחרי שעוברים גיל מסוים,
מפתחים מחסומים רגשיים, וקריטריונים בלתי אפשריים, וקשה להתגבר
על המחסומים האלו ואז אפשר להגיע למצב שבגיל 20 בקורס קצינות
עולים חמישה קילו, וילדה רעשנית בת 19 שעלתה הרבה יותר קילואים
במהלך החיים שלה, שאולי היא אפילו חכמה (אבל אתן הרבה יותר),
תופסת לכם את המישהו היחיד שיש סיכוי קטן קטן שהייתן יכולות
לתת לו הזדמנות (וזה שלא יכלתם להתאהב עד עכשיו זה בגלל כל
הקטע עם המחסומים הרגשיים שדיברנו עליו קודם - למקרה שאתם לא
עוקבים).
ועכשיו לכו להתאבד... זה בסדר, אתם לא לבד, כבר 6 חיילים
הספיקו בחמישה שבועות שעברו מתחילת השנה.

ועדכון קטן שנותן לסיפור נופך פטתי אפילו יותר:
הוא מתוק אבל קטן קטן ופשוט, ואין לי מושג איך יכלתי לחשוב
עליו בצורה כזו. חמוד כמו כל מישהו אחר, ויכול להיות אחלה אבל
בשביל מישהי אחרת תודה רבה... אז ככה שאפילו הסיפור כבר לא
אקטואלי... אוף!