ולפעמים, אני רוצה לטרוף את כל העולם.
יש את התחושה הזו , שמפכה בעצמותי, זורמת בכל ורידי וממלא אותי
במין מתח עצור שכזה, שמאיים להתפרץ בכל רגע,  ואני יודע שאני
אעיף את הכוס, אזרוק השולחן, אטיל הרימון, אני יודע שהערבי
הזה, שהמכונית ההיא, הילדה הקטנה עם הסרטים הכחולים בשערה, הם
לא ימלטו בלי כל פגע.

זה היה אחד הלילות האלו, שאין בהם אפילו כוכבים, אבל יש ירח
לבן ועגול וענק, ונראה כאילו הוא בלע את כל הכוכבים, ואולי
העפיל עליהם באורו, כמו רוצה לנצח איזה מאבק אינסופי ולהראות
שידו על העליונה.
התקדמנו משני צדי שביל העפר, אני החנקתי פיהוק והשענתי את פרקי
מרפקי על רובה האם-16, מגלגל את האפוד קצת ימינה וקצת שמאלה עם
כל צעד שלי, ומרגיש את הפק"ל מנסה להמשיך בדרכו דרך הגב שלי
בכל פעם שהורה סמל המחלקה לעצור.
הבתים של הכפר השתרעו על צלע ההר, מוארים באור הירח בלבנוניות
יחסית, מוטלים באי סדר כמו שיניים בגופה שנמצאה מוטלת מתה
בזירת קטטה קשה - כל אחד מהם עשוי ערב רב של חמרים -
הארכיטקטורה הזו של האופורטוניזם מגעילה אותי, אבל אני מצליח
לשמור על עצמי חסר מבע כשאנחנו עוברים את עיקול הכביש העולה
לכפר.

זה עוד אחר צהריים רגיל בבאר שבע.
ישבתי אצל העיראקי הזקן מהקיוסק ושיחקתי שש-בש עם הנכדים שלו
כמה שעות, עד שנמאס לי להפסיד על רקע אתני לילד בן חמש, ואז
קמתי, והחלתי פוסע כהרגלי לאורך אותם הבלוקים הארוכים,
המרובעים, החד גוניים, מביט על הכביסה הנמתחת בחוסר חשק ברוח
השרב החמה, שומע בכי ילדים וצעקת אמהות, מריח את עשן האגזוז
הדחוס של מוכנית סובארו ישנה ומקרטעת שעוברת בכביש לידי, מבחין
בקבוצת הנערים הרוסים שיושבים על הספסל בפארק, שותים וודקה
ומעשנים, ומרגיש את אותה סלידה מוכרת מטפסת, חונקת לי את
הגרון.  

הפקודה ניתנה, והתחלקנו לחוליות.
הלכתי עם הפרצופים המוכרים האלו שנראו כמו איזה עיוות מעיק
בנוף החדגוני של החאקי הצבאי האנושי שעטף אותי, מגן עלי
מהסביבה של השוני הרב מדי ששכן בחצרות בהן פעו העזים שכרסמו את
המספוא שלהן ותלו בכח עיניים מטומטמות.  המשכנו בתנועה ברחוב
שהעפיל לגובה ההר, מביטים בבתים שעברו מצדינו בחוסר סדר
בחשדנות, מאזינים לכל רחש בשייחם הפזורים במרחב.
אחרי חמש -שש דקות של התקדמות זיהינו את החירבה הדו מפלסית.
שום אור לא דלק.

הקולות של הרוסים בספסל מאחורה עדיין מקללים וצוחקים בשפה שלא
מובנת לי, ואני עדיין לוטש עיניים בילדה היפיפיה שמשחקת קלאס
לבדה ברחבה שמולי.
היא נראית תמימה כל כך, בתוך החום המזוויע הזה, עם השמלה
הכחולה הפלנלית והנעליים האדומות החמודות האלו בקצה הרגליים
הלבנבנות שלה, מקפצות הין הריבועים המהוהים על האספלט הלוהט,
המוקף בדשא צהוב, המוקף בעיר חומה, המוקפת במדבר חום.

גיורא עלה ראשון. הוא שיחק פחות מעשרים שניות עם המנעול שהיה
קבוע בדלת במעוצבת בחוסר טעם בולט שהתאפיין במגמה המוכרת של
להראות כמה היא יקרה, והוא נכנע לידיו המיומנות, מותיר את הדלת
פתוחה, ומחליקה אל תוך חלל הבית החשוך בדממה לשמחתנו.
גיורא נכנס פנימה, ואיתו שמוליק וערן, אני חיפיתי מאחור, ואז
נכנסתי, מרגיש איזה הדף כשהכדורים חלפו לידי, מרגיש את הדם
עולה לראש, מרגיש את האצבע סוחטת את ההדק.

באתי אל הילדה, ונתתי לה יד.
הסברתי לה שאני לא באמת זר, כי אני דוד שלה, ושאני מכיר את אמא
שלה, ושהיא צריכה לחזור כי כבר מאוחר, אז הלכתי איתה ככה, יד
ביד באמצע הפארק בצהריים, וניסיתי להראות ממש טבעי, למרות שהיד
שלי נורא הזיעה, ולחצתי לה את היד הקטנה שלה כל כך חזק שבטח
כאב לה, אבל היא לא אמרה כלום, ילדה מחונכת.

גיורא שכב לידי, ובמקום שהיתה בו פעם הבטן שלו, עם הכרס הקטנה
שטיפחנו ביחד באפטרים, היה עכשיו חור גדול ומכוער ומדמם.
לא רחוק ממנו שכב שמוליק, ולידו ערן, הרובה עדיין אחוז ביד
שלו, שהיתה חצי מנותקת מהגוף, וקצת ממולם הערבי המשופם שחורר
אותם עם הקלצ'ניקוב שלו, שכב מת אחרי שהוא קיבל ממני חצי
מחסנית, כל הגוף שלו הפך למין עיסה שמנונית, לחה ומדממת, ורק
אז זיהיתי את הנשימות החנוקות מהפינה, וראיתי את הילדה היפה
הזו מביטה בי בעיניים גדולות ומלאות אימה, לובשת שמלה מלוכלכת,
אוחזת דובי עם עין אחת בידה הקטנה, הכהה.

הכנסתי אותה למקלט של אחד הבלקונים.
החדר הקטן המרובע הסריח משתן, ופה ושם היו זרוקים בו בקבוקי
מים מחוררים ושברי מבחנות. הילדה שאלה אותי מה אנחנו עושים פה,
אז גררתי אותה לספה הישנה ואמרתי לה שתשב.
היא לא רצתה, היא רצתה הביתה, אז הושבתי אותה בכח, והיא התחילה
לבכות.

עשיתי לה סימן עם היד, שתבוא. לא ידעתי מילה אחת בערבית,
אלוהים, התגייסתי רק לפני ארבעה וחצי חדשים, זו היתה הפעולה
הראשונה שלי, וגם אליה נכנסתי רק כי אבי מהצוות הבוגר שכב בבית
חולים בגלל המלחמה של 89.
היא התקרבה אלי לאט, בחשש.
תפסתי אותה, חיבקתי אותה, ונישקתי אותה על המצח כשהיא התחילה
לבכות.
אחרי כל הזבל, כל הגועל נפש, רציתי רק אהבה, רק אהבה טהורה,
נקיה, של ילדה, היתה שומרת אותי שפוי במקום המחורבן הזה,
שהתחיל להסריח מהגופות, וידעתי שעוד מעט יבואו השכנים וגם אני
אהיה גופה כזו, מוטל מדמם על אחד הקירות, הליטופים שלי נהיו
חזקים, קרעתי ממנה את השמלה הקטנה והמלוכלכת שלה, לא נתתי לה
לבכות, ילדה בת שש, שבע אולי, בוכה כל כך, סתמתי לה את הפה
ופתחתי את המכנסיים שלי, עושה ממנה אישה בבת אחת, ומיד אחר כך
עושה אותה מתה.

עזבתי אותה, והיא ברחה בצרחות מהמקלט.
הם יתפסו אותי הפעם, אני יודע.
לא עשיתי רע לאף אחת מהילדות האלו, אני רק לוקח אותן למקלט
ומשחרר כשהן מנסות לברוח, אני זוכר איך אני ברחתי, איך הגעתי
לאוגדה, כשמליון ערבים רודפים אחרי עם רצח בעיניים, איך קיבלתי
את השחרור מהקב"ן, איך השתחררתי מהמוסד ואיך הגעתי למקום
הרחוק, השכוח אל הזה, בקצה הדרומי של סוף העולם, אבל נמאס לי.

על הרצפה של המקלט מונחת איזו חולצה מטונפת, של איזה נרקומן
שעוד יחזור לחפש אותה, אני קורע ממנה רצועה ארוכה, ומוציא את
הכפית, הנר, והשקית הקטנה.
אני שואב את החומר בזהירות של רוקח אל המזרק שגנבתי מקופת
החולים, ומזריק את החומר העכור לתוך הוריד המשומש שלי, מתמכר
לתחושת העונג השמיימית הזו שקורעת אותי מבפנים, מפוצצת אותי
לאלף כוכבים קטנים ונצצים, רחוק מבאר שבע, רחוק מג'בליה, רחוק
מהכל.

אני מתעורר מקול השעון המכאני, ויוצא לבקו"ם.
מחר אני מתגייס.