כיוונו שעון לעוד חמש דקות
חמש דקות של חסד אחרון
שלוש מאות שניות של
הצמדות נואשת לגזרת גופך,
לצללית שערך הפרוע
כבר היה אור שחר שדווקא פתאום,
מיהר להפציע, בער לו לזרוח.
ארור האור שכיבה לי אותנו
ארור הזיכרון שממאן לדעוך.

חמש דקות של חסד אחרון
שהקצבנו שנינו לשנינו ביחד
החלטה משותפת אחרונה בהחלט.
כנראה הנבונה ביותר שלקחנו
מאז שהחלטנו שאוהבים
אוהבים מדי
ויש כזה דבר.

וכבר אין

חמש דקות של שקט
בהן לא העזתי לומר מילה
ואתה לא העזת לנשום
פן חזך העולה ויורד ישנה
תנוחת ראשי
שהכביד על שנינו
ראשי שכאב,
וחזך שתמך בו.

חמש דקות של אמת
ובי נשבעתי
שבסופן תלך
ולא אזיל דמעה
ואחייך באומץ בשבילך
ואומר לעצמי בפליאה כי
חשבתי שיהיה קשה מזה.

חמש דקות שבסופן נשמע צפצוף צורם
שהחריד את נשמתי
והגביר קצב פעימות ליבינו
וליוויתי אותך אל הדלת
ולא הזלתי דמעה
ולחשתי לעצמי כי חשבתי
שיהיה קשה מזה.

ועליתי מדרגה
ועוד.
הנחתי ראשי על מיטה מיותמת,
שכלאה בתוכה
תווי מותנייך,
ריח צווארך.

נשבעתי כי זהו.
החלפתי סדין,
יישרתי שמיכה,
וקוננתי עלייך
כאלמנה מתאבלת על מות
בעלה.

נותרתי כלואה
בחמש דקות.

עודני מתאבלת