ונוס ישבה בקצה המדרגות בחיוך עגמומי והביטה בשלל האנשים שרקדו
באולם, בעיקר התמקדה באלו שישבו מסביב לשולחן סועדים מכל טוב,
ובראשה רצה המנגינה של "המכשפות":
ריקוד האלים, ישבנים בתולים
אשכולות ענבים בשיער תלתלים
מקצבים וצלילים, כוכבים שנופלים
וונוס שותה עוד כוס יין הילולים
יפה, שיכורה, יחידה בעולם
יש לה נפש מורעלת בתוך גוף מושלם
צוחקת בקול פעמון שנסדק
משנים של סיגריות, לילות של מחנק
בן תמותה לא יבין ריקוד בלי מנוחה
האלים חוגגים אבל ונוס בוכה"
תוהה כמה מהשיר הזה באמת עליה...
עוצמת את עיניה בשקט כשהשיר מנגן בראשה שוב ושוב...

עיניה העצובות הביטו מעבר לחלון, שם נדמה והיה החופש.
היא הביטה על הריצפה פולטת אנחה ממורמרת כשלפתע שמעה "ונוס
יפתי, התרקדי איתי?" היא חייכה חיוך מאולץ כשנדה בראשה לשלילה,
היא אומנם שיכורה אבל לא עד כדי כך.
לוגמת לגימה נוספת מהאלכוהול המר, במראה מסופק מזוייף.

איפשהו באמצע הלילה, היא כבר הייתה שתויה לגמריי.
צוחקת ובוכה לחילופין, פולטת הערות ציניות בלי סיבה הנראת
לעין.
עד שקמה והחלה רוקדת בחדר, מסתחררת כאילו אין איש מלבדה, שקועה
לחלוטין במוסיקה, בזו שיש לה בראש... כי המוסיקה באולם כבר
חדלה מלנגן.
גופה נע בצורה מופלאה כמעט ארוטית...
שמלתה הקלילה נראת כמרחפת מעל הריצפה הדהויה, עיניה עצומות
בריכוז מופלא... היא היתה בעולם הייחודי לה.
שקועה במעין שקט טהור שכולל רק אותה ואת המוזיקה שלה.
האנשים סביבה כבר טבעו בה מזמן היופי ההקסום שלה שהיא כל כך לא
אוהבת, הכיעור המוזר שלה במראה.

ונוס שוכבת על הריצפה עכשיו, היא יותר לא תקום... היא לא
רוצה!
תחכה בשקט עד שאל המוות יבוא.
היא רקדה את הריקוד שלה עד תומו, יותר לא נשאר לה דבר.
ונוס כבר שתתה מנקטר האלים, ראתה את ניסי העולם בהתגשמותם, אבל
דבר מעולם לא גרם לה אושר כמו הריקוד הזה.
אלת היופי והאהבה, וכל שאר הדברים שמייחסים לה, מרוב כל היופי
היא רואה רק כיעור, והעולם המכוער מקשה עליה עוד יותר.

ונוס שוכבת על הריצפה עכשיו בשארית צלילים אחרונים... היא יותר
לא תקום...