אחת עשרה בלילה. אולי קצת יותר מאוחר. אנחנו מנמנמות על
הספסלים. הטלפון מצלצל: "Alo!". מי מתקשר לתחנה המרכזית בחור
באמצע ברזיל בשעה כזו?! אישתו של נהג הטקסי. כן, אנחנו בתחנת
האוטובוס. בדיוק כמו שאמרו לנו בכמה מקומות בדרך. האוטובוס
יוצא באחת עשרה בלילה מסלוודור ויעבור כאן רק בשתיים ושלושים
לפנות בוקר. תגידי לי, למה את תמיד מתחכמת, אה?
הסורונג עלי, עוטף אך לא מכסה, לא מחמם ממזמן, אולי מעולם לא
חימם. על המוצ'ילה הקטנה; על הספסל; על המוצ'ילה הגדולה; כך,
מחליפות מיקומים לא נוחים באחרים, מחכות שהזמן יעבור. לא, לא
הבאנו קלפים, גם לא שש בש. רק חוסר מחשבה, לא עקרון עומד
מאחורי זה. אבל כרגע, לאחר כמעט שש שעות במקום הזה, עם קיוסק
וחצי וכמה חבר'ה של תחנה שמשחקים דומינו, היינו מוכנות להשיג
איזה לוח משחק.
סיימתי לפתור תשחצים ותשבצים וחידות הגיון למיניהן מ"הירחון
לאנשים שאוהבים תשבצים". די, כמה אפשר לשחק עם השפה העברית
בראש.
הטלוויזיה משדרת את ה"זבל" הברזילאי, כרגע זה אומר קומדיה
בקולי קולות, וזה כמובן, יחד עם פרסומות ה- CD'S החדשים שיצאו
לאחר הקרנבל, נכנס לנו לתוך החלומות.
אבל לא, לא חלומות רטובים על קרנבל אני חולמת. בראש מסתובבים
נון-סטופ הנושאים החמים בחיי. החבר הראשון, החבר לשעבר, החבר
שעשיתי איתו את הטיול הגדול אחרי הצבא, לפני שהייתי במעמד
המפוקפק של מבוגרות. מה הוא חושב, מה הוא עושה? האם קיבל את
הגלויה ששלחתי לו ולחברה החדשה שלו?!
אני רצה בראש. המחשבות תמיד היו יותר מהירות מהיד, אבל היום
אני במרוץ פורמולה 1 עם עצמי. עשר שנים קדימה. בחרתי בחבר
לשעבר. הוא בוגד בי. נפער לי חור בלב במקום שבו אמורה לפעם
האהבה, ולא נשאר יותר מאיפה לאהוב. אני בוכה לחבר מהטיול
בטלפון, מבקשת שלא יגיד לי את האמת הידועה, שהייתי טפשה
בבחירותיי, כי אני יודעת בעצמי. מפחדת להגיד לאמא, כי היא תמיד
רואה את האמת, והיא כל כך עצובה. גם אמא, גם האמת.
ברזיל, תחנה מרכזית, שנת 2000. אדם רזה, כמו מאיידס, עובר
וקונה בפרוטות משהו לאכול. הוא רזה, עייף ומלוכלך, וזה עושה לי
רע. ואני בוכה, בוכה עליי ועל הבחירות שלי, אלה שעוד לא נעשו
ואולי כבר כן, בוכה עליי בעוד עשר שנים, נבגדת, על הילדים, עם
כאב לב.
נרדמו פה, ואין לי עם מי להעביר את הלילה. רק אני והמחשבות,
מחשבות של סיום, לא של התחלה.